פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
7744/14
לפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופטת ע' ברון
המערערת:
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיב:
עדואן הייב
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת מיום 02.10.2014 בתיק פ
007860-01-13
תאריך הישיבה:
כ' בחשון התשע"ו
(02.11.15)
בשם המערערת:
עו"ד דפנה שמול
בשם המשיב:
עו"ד מוסקוביץ אבי
פסק דין
המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:
א.
ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא
ת' כתילי
) בת"פ 7860-01-13 מיום 11.9.14 (תוקן ביום 2.10.14), בו הורשע
המשיב במסגרת הסדר טיעון בעבירות הריגה; קשירת קשר לביצוע פשע; נשיאת נשק ותחמושת
שלא כדין; וירי באזור מגורים. על המשיב הוטלו 11 שנות מאסר בפועל, שתי שנות מאסר
על תנאי ופיצוי בגובה 150,000 ₪ למשפחת המנוח. מאסר על תנאי בן ארבעה חודשים הופעל
בחופף. הערעור מופנה כנגד קולת העונש.
רקע
והליכים קודמים
ב.
על פי עובדות כתב האישום, בלילה שבין 5-4 בדצמבר 2012, הושלך רימון
לביתו של המשיב. המשיב ואחיו חשדו כי זורק הרימון הוא וג'די הייב (להלן
המנוח
), ויחד עם בן דודם תכננו לנקום בו ובמשפחתו. השלושה הצטיידו בשני
רובים מסוג 16
M
ותכננו לירות
כמות גדולה של כדורים על ביתו. בחצות הליל שבין 6-5 לדצמבר 2012, או בסמוך לו,
יצאו המשיב ובן דודו לעבר בית המנוח, כאשר הם מצוידים בשני הרובים ובכמות גדולה של
תחמושת. אותה עת, הגיע המנוח לחצר ביתו. הנאשם ובן דודו ירו לעבר הבית לפחות 105
יריות, אשר פגעו בין היתר בקומתו השניה, בחומת הבית ובחצר. אחד הקליעים פגע בחזהו
של המנוח, אשר היה אותה עת בחצר. המנוח הובהל במצב קריטי לבית החולים
"זיו" בצפת, שם נקבע מותו לאחר מספר שעות.
ג.
בגין אירוע זה, הוגש כתב אישום נגד המשיב, אחיו ובן דודו. ביום
21.10.2013 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון. המשיב הודה במועד זה בעובדות כתב
האישום המתוקן והורשע על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת בעבירה של הריגה לפי סעיף 298
לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע; נשיאת נשק
ותחמושת שלא כדין; וירי באזור מגורים – לפי סעיפים 499(א)(1); 144(ב); ו-340 לחוק
העונשין, בהתאמה.
ד.
במסגרת הטיעונים לעונש, הביע המשיב, יליד 1992, חרטה על מעשיו, והסביר
כי לא ביקש לפגוע במנוח, שהיה חברו, אלא להזהירו בלבד. זאת, על רקע חשד, כאמור, כי
המנוח השליך רימון אל בית משפחתו בערב הקודם לליל האירוע. צוין, כי מעשיו הם פועל
יוצא של חויה קשה ומאיימת שלו ושל משפחתו, אשר הייתה נתונה להתנכלות ומעשי אלימות
שונים, ביניהם הצתת כלי רכב, ירי לביתם, הטמנת כדורים ופגיעה בבני המשפחה. נטען כי
במסגרת קביעת מתחם הענישה יש להתחשב כשיקול לקולה בגילו הצעיר של המשיב, בנסיבות
חייו הלא פשוטות, ובשיקולי שיקום. כן נטען כי בקביעת גובה הפיצוי יש להתחשב במצבה
הכלכלי של משפחתו. לסיכום, נטען כי יש לקבוע את מתחם הענישה על 8-5 שנות מאסר,
ולגזור את עונשו ברף הנמוך של המתחם.
א.
מנגד, ביקשה המערערת להדגיש את הרישום הפלילי הקודם של המשיב –
הכולל עבירות איומים, תקיפה, הסגת גבול,
התפרצות לביצוע עבירה, גניבה, חבלה במזיד ברכב, הפרת הוראה חוקית ועוד. המערערת
ציינה את השלכות האירוע על מצבה של משפחת המנוח ואת העובדה כי דובר באירוע מתוכנן
היטב, שנעשה בהנהגת המשיב; כן ציינה, כי ניסיונות לסולחה נערכו רק לקראת שלב
הטיעונים לעונש, וכי המשיב לא שיתף פעולה עם רשויות החקירה. נטען, כי על בית המשפט
להעביר מסר ברור, לפיו על אדם המרגיש מאוים מוטל לפנות לרשויות החוק, ולא ליטול את
החוק לידיו. כן צוין, כי הנשק בו השתמשו היורים לא נמסר למשטרה, ועודו מהוה גורם
סיכון העלול לגרום לקיפוח נפש. נוכח נסיבות המקרה, טענה המערערת כי על מתחם הענישה
לעמוד על 20-16 שנות מאסר בפועל, וכי יש לגזור את עונשו של המשיב ברף הגבוה של
המתחם. כן התבקש בית המשפט להפעיל במצטבר עונש מאסר על תנאי בן ארבעה חודשים שעמד
כנגד המשיב, ולהטיל עליו ועל שותפיו פיצוי כספי גבוה, זאת בין היתר נוכח מצבה
הכלכלי הירוד של משפחת המנוח. מתסקיר שירות המבחן אשר הוגש לבית המשפט עלה כי
המשיב, שגדל בתנאים משפחתיים וחברתיים מורכבים, נוטל אחריות למיוחס לו במקרה דנן,
אך מייחס התנהגותו לחויות המאיימות שעבר. עוד עלה, כי המשיב מצר על מעשיו אולם
אינו בשל להליך טיפולי, והוא בעל סיכון גבוה לפגיעה בעצמו ובאחר.
גזר דינו של בית המשפט המחוזי
ב.
ביום 11.9.14 נגזר דינו של המשיב בבית המשפט המחוזי (מפי סגן הנשיא
ת'
כתילי
). בית המשפט
הדגיש את הפגיעה בערך קדושת החיים, וקבע כי מדובר בנסיבות חמורות של מעשה נקם לו
קדמו פעולות הכנה ותכנון, תוך קשירת קשר לביצוע העבירה. עוד נקבע, כי לא עמדה בפני
בית המשפט אינדיקציה לכך שהמנוח הוא שזרק את הרימון לעבר בית משפחת הנאשם, ומכל
מקום, יצר הנקמה אינו יכול להצדיק פעולה של ירי חסר אבחנה לעבר בית מגורים. נקבע
כי המשיב היה המוביל והיוזם בעבירה, וכי מראש ניתן היה לצפות את תוצאותיה הקשות של
פעולתו. עם זאת, ציין בית המשפט כי לא ניתן ללמוד על מתחם הענישה ממקרים בהם
השימוש בנשק כוון באופן מודע לעבור גופו של אדם מטווח קצר. לאחר סקירת הפסיקה, קבע
בית המשפט כי מתחם הענישה ההולם בנסיבות העניין נע בין 10 ל-14 שנות מאסר בפועל.
במסגרת גזירת העונש, התחשב בית המשפט מזה בגילו הצעיר של המשיב, ומזה בכך שעודו
מצדיק את מעשיו במידת-מה בשאיפתו בנקמה, ובכך שלחובתו עומדות הרשעות קודמות כאמור.
בסיכומו של דבר, גזר בית המשפט על המשיב עונש של 13 שנות מאסר, מתוכן 11 לנשיאה
בפועל בניכוי ימי מעצרו, ופיצוי בסך 150,000 ₪ ליורשי המנוח. ביום 2.10.14 ובעקבות
פניית המערערת, הורה בית המשפט על תיקון גזר הדין וקבע כי יופעל עונש המאסר המותנה
שהוטל על הנאשם בחופף לכל עונש אחר.
הערעור
ג.
ביום 16.11.14 הגישה המערערת ערעור על גזר דינו של בית המשפט
המחוזי.
ראשית
, נטען כי
העונש שהוטל על המשיב אינו תואם את חומרת המעשים והעבירות, המהוים סכנה לכלל
הציבור. לטענת המערערת, הקל בית המשפט בעקרון ההלימה בין מעשה העבירה ותוצאותיו
לבין העונש, ולא שקל דיו את הצורך בהרתעת הרבים. בהקשר זה נטען כי שגה בית המשפט
בקביעת מתחם ענישה של 10 עד 14 שנות מאסר בפועל בלבד.
ד.
שנית
, נטען כי
טעה בית המשפט בקבעו כי המקרה דנא חמור פחות "ממקרים בהם השימוש בנשק קר או
חם, כוון, תוך החלטה
ובאופן מודע, לעבר גופו של אדם, מטווח קצר". לטענת המבקשת, הסכנה הנשקפת מירי חסר הבחנה לעבר מבנה מאויש אינה פחותה מהמקרה המתואר, ואדרבה, פעולות המשיב – ירי מאסיבי של 105 כדורים – עשויות היו להוביל לפגיעה ולמותם של רבים.
ה.
שלישית , נטען כי בית המשפט לא ייחס משקל מספק לעברו הפלילי של המשיב ולאמור בתסקיר המבחן, המצביע על מסוכנות גבוהה ועל היעדר מסוגלות להיתרם מטיפול.
ו.
רביעית , נטען כי שגה בית המשפט בהפעלת עונש המאסר המותנה שהיה תלוי כנגד המשיב בחופף לעונש בתיק זה.
ז.
לקראת הדיון בערעור התקבל תסקיר עדכני של שירות המבחן מיום 15.10.15, ממנו עולה כי ככלל במהלך השנתיים האחרונות, הצליח המשיב לשמור על התנהגות תקינה במאסרו; כי הוא מקבל אחריות על ביצוע העבירה, אולם עודנו מצוי בשלב ראשוני בטיפול, וטרם העמיק במניעים שעמדו בבסיס ביצוע העבירה.
הדיון
ח.
בדיון בערעור ביום 2.11.15 הודגש מטעם המדינה כי מדובר באירוע מתוכנן היטב, שלא בא מתוך גחמה או להט יצרים. כן נטען, כי תוצאת האירוע – מותו של המנוח – אינה קשה כשעצמה בלבד, אלא גם הרסנית למשפחת המנוח, אשר עקב מצבה הכלכלי והיות המנוח מפרנס יחיד, נאלצה לעזוב את ביתה. צוין כי הפיצוי שנפסק לטובת המשפחה טרם שולם. באת-כח המערערת טענה כי אין בענייננו כל נסיבה לקולה המצדיקה הטלת 11 שנות מאסר ולא למעלה מכך, במיוחד נוכח עברו הפלילי של המשיב ותסקיר המבחן; גם על מתחם הענישה היה להיות גבוה יותר.
ט.
מנגד, טען בא-כוח המשיב כי בתסקיר העדכני אין עדות למסוכנות מצדו של המשיב. בא-כוחו של המשיב פירט את מסכת האירועים שקדמו לאירוע הירי, וטען כי יש להתחשב ברקע זה. בהקשר זה הדגיש כי המשיב היה חברו של המנוח וכי לא הייתה בלבו כוונה לקטול את חייו, אלא להעביר מסר של אזהרה בעקבות השלכת הרימון לעבר ביתו. כן ציין את קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה לא ניתן לומר כי ירי מסיבי על הבית מעיד על כוונת המשיב, או כי האחרון כיון את הירי למנוח או הבחין בנוכחותו. נטען, כי בגזירת העונש יש ליתן משקל לעובדה שמדובר בתיק נסיבתי, וליתן משקל להודאת המשיב, ולתסקיר העדכני המעיד כי הוא מבקש לשקם את דרכיו. נטען כי היו מגעים כנים לגיבוש סולחה, ונעשו מאמצים לגייס חלק מן הסכום שנדרש המשיב לשלם למשפחת המנוח. צוין כי חלק מהסכום הוצע למשפחה כשלב ראשוני, אולם זו סירבה לקבלו. לסיכום, נטען כי לא נפלה בפסק הדין טעות המצדיקה התערבות.
י.
במהלך הדיון, נשמעה גם עמדתה של משפחת קרבן העבירה, אשר נאלצה לעזוב את ביתה ולעבור להתגורר בשכירות ביישוב אחר. כן סופר, כי לאחר מות המנוח, אשר היה הגורם המפרנס במשפחה, מתפרנסת האם מקצבת נכות בלבד, וכי מיום מתן גזר הדין לא הועבר אליהם כל תשלום כפיצוי. לתחושת המשפחה, מגעי הסולחה נערכו רק לשם הפחתה בעונשו של המשיב.
יא.
בסיום הדיון נקבע כי מתן פסק הדין יעוכב לחודש ימים, במהלכם תימסר הודעה בנוגע לתשלום הפיצוי שנפסק, וניתנת הזכות למדינה ולמשפחת המנוח להגיב תוך שבוע.
יב.
ביום 15.11.15, התקבלה הודעת הורי המשיב, בה נטען כי הם מכבדים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אולם
עקב מצבם הכלכלי אין באפשרותם לשלם את מלוא סכום הפיצוי. אשר על כן, מבקשים כי הפיצוי ייפרס לתשלומים במשך תקופה של 3 שנים לכל היותר. בהמשך, מסר בא כוח המשיב, כי לא עלה בידי המשפחה לגייס את סכום הפיצויים שנפסק. המערערת הודיעה כי אינה מעוניינת להוסיף דבר לעניין הפיצויים, וכי היא שבה ומבקשת לקבל את ערעורה ולהחמיר בעונשו של המשיב.
דיון והכרעה
יג.
לאחר ששקלנו בדבר, החלטנו לקבל את ערעור המדינה, ולהעמיד את העונש, כפי שיפורט, על שלוש עשרה שנות מאסר בפועל, ועוד שנת מאסר על תנאי, ובכך – כערכאת ערעור – איננו ממצים את הדין.
יד.
בית המשפט קמא עמד על כך, שמדובר במקרה אשר נסיבותיו חמורות, שכן מדובר בפעולת נקם מתוכננת היטב, אשר בסופה נקטלו חיי אדם, ועל כן חומרתה גבוהה ביותר. בכך אנו מסכימים עמו; ריסוס של למעלה ממאה יריות אינו יכול שלא להכיל את צפיית האפשרות של פגיעה בחיי אדם, והוא מעמיד את מבחני עבירת ההריגה ברף גבוה. איננו רואים – בכל הכבוד – עין בעין עם בית המשפט הנכבד קמא בסברה, כי אין לגזור גזירה שוה בין מקרים בהם כוון נשק לעבר גופו של אדם מטווח קצר לבין מקרים כגון ענייננו. גם אם אין אפשרות לקבוע שהמשיב כיון את הירי לעבר המנוח או שהבחין בו, עצם הירי המסיבי טומן בחובו את הנורה האדומה
והפעמון המצלצל הזועקים כי חיי אדם מועמדים בסכנה. לא ראינו להתערב במתחם הענישה, אף כי יכול היה להיות גבוה יותר, אלא מצאנו להחמיר בתוכו. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי של המשיב, שבהתחשב בגילו הצעיר הוא מכביד בהחלט; הוא החל בעבירותיו בגיל 15 ועמד ארבע פעמים לפני בתי המשפט לנוער בטרם תיק זה במגוון עבירות; הפרשה הנוכחית יסודה בגדרי סכסוך מתמשך ונקמות, וכאלה זקוקים גם להרתעת הרבים. יש לקוות כי חרף העובדה שסולחה לא צלחה בין המשפחות ייפסק מעגל האלימות. ולבסוף, חסד עשה בית המשפט קמא עם המשיב שחפף את העונש המותנה, ובכך לא נתערב משאיננו ממצים את הדין.
טו.
אשר לפיצוי, כאמור, נוכח מצבה העגום של משפחת המנוח, סברנו בעת הדיון כי ככל שייעשה צעד משמעותי בתחום הפיצויים לעברה, אולי ניתן לכך משמעות מה בהכרעתנו ולוא גם לפנים משורת הדין; אך הדבר לא צלח וממילא אין להידרש אליו. ככל שמבקש המשיב לפרוס את התשלומים עליו לפנות למרכז לגביית קנסות, ואיננו מביעים כל דעה על כך, למעט הדגשת הצורך לסייע למשפחת המנוח שסבלה רב.
טז.
הערעור מתקבל איפוא במובן של מתן יתר ביטוי לקדושת החיים; המאסר בפועל יועלה לשלוש עשרה שנים, ונוכח המתחם יעמוד המאסר על תנאי על שנה. הפיצוי, בעינו וכך גם חפיפת העונש המותנה.
ניתן היום, כ"ח בכסלו התשע"ו (10.12.2015).
המשנה לנשיאה
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת