ע"פ 777/15 פתחיה חנפר נ. מדינת ישראל

(לעניין הכרעת הדין)

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

הערעור בתיק זה מופנה כלפי הכרעת הדין הן כלפי גזר הדין. המערערת הורשעה בעבירה של ניסיון להכניס חבילה של 49 כרטיסי זיכרון לטלפון נייד לכלא קציעות, בו כלוא בנה בגין עבירות בטחון, זאת לאחר שסוהרת מצאה על גופה את החבילה.

בין היתר נטען בערעור – וחלק ניכר מן הטענות לא נטענו בבית המשפט הדיוני – כי לא ניתנה הסכמת המערערת לחיפוש, והדבר סותר את הוראות סעיפים 95 י(א) ו-(ג) לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש) שלפיהן רשאי סוהר לערוך חיפוש על גוף אדם בעת ביקור בבית הסוהר, ואם סירב האדם לעריכת חיפוש –רשאי הסוהר למנוע כניסה. נאמר, כי לא הוסברו למערערת זכויותיה.

לטענת המדינה אין חובה שבדין לאזהרה בכגון דא. למקרא סעיף 95 י(א) ו-(ג) לא ראינו מקום להתערבות. לשון החוק אינה כוללת אמירה למבקר כי בידו לסרב. גם תכלית החוק אינה סותרת זאת, שהרי מדובר בביקור בבית הסוהר על רגישותו, והמחוקק לא מנע אפשרות לסרב לחיפוש – אך גם לא "הזמין" סירוב. הדבר אינו שונה ואם בכלל, רגיש אף יותר – מאשר כניסה לכל מקום ציבורי שבה נערך חיפוש בטחוני.

נטען

כי נפלה אי הבנה בין המערערת לסוהרת בשל אי ידיעת השפה הערבית על-ידי הסוהרת, אך קשה להלום טענה זו על פי ממצאי בית המשפט קמא לגוף הדברים, מה גם שמדובר במערערת המבקרת את בנה בבית הסוהר מזה תשע שנים.

נטען גם כי היה צורך שהחיפוש ייעשה על-ידי שתי סוהרות,

אך עובדתית לא בוססה הטענה ומכל מקום אין הדבר נדרש בדין על פי פקודת נציבות שירות בתי הסוהר, הדורשת רק כי החיפוש יהא על-ידי בן (או בת במשמע) מינו של המבקר.

ואכן לגופם של דברים, בית המשפט קמא השתית הכרעתו על מהימנות שייחס לסוהרת הבודקת ואי אמון בגרסת המערערת; הדבר מקובל עלינו, ואיננו נעתרים לערעור באשר להכרעת הדין.

באשר לעונש – המערערת נדונה ל- 11 חודשי מאסר – טוען הסניגור המלומד להחמרה במצבה הבריאותי לרבות אשפוז. ככל שמדובר בחומר רפואי חדש, יוגש תוך שבועיים, ותוך שבועיים נוספים תוכל המדינה להגיב. לאחר מכן תינתן החלטתנו באשר לעונש כהשלמה לכלל פסק דין.