ע"פ 7806/98 מדינת ישראל נ. חנניה ליזמי

המשיב הובא לדין באשמת ביצוען של עבירות חריגות בחומרתן, אותן ביצע בשנת 1998. הוא משתמש מזה שנים רבות בסם מסוכן מסוג הרואין, שאת רכישתו מימנה אשתו שעסקה בזנות. משנכלאה האשה בעקבות הליך פלילי שהתקיים בעניינה, כפה המשיב על בנותיו לפשוט יד ולקבץ נדבות על מנת לממן את רכישת הסם לצריכתו. המשיב כפה על בנותיו לעשות זאת תוך שהוא נוהג בהן באלימות ומתעלל בהן, והוא אף נהג להזריק לעצמו סם בנוכחות ילדיו. ועוד נטען כי המשיב ניצל את בתו להוביל סם למפגש שהתקיים עם אשתו בבית המשפט ופעם נוספת עשתה זאת הבת כשהמשיב רכש סם לצריכתו בלבד.

בגין כל אלה הורשע המשיב, לאחר שהודה בעובדות שיוחסו לו, בעבירות של התעללות בקטין, תקיפה בנסיבות מחמירות והחזקה ושימוש בסם מסוכן. בטרם טענו הצדדים לעונש, הוגש תסקיר של שרות המבחן שממנו עלתה תמונה קשה וגם בשלב הזה לא ניכרה במערער חרטה, והוא לא גילה מודעות לחומרת המעשים ולנזק הכרוך בהם לילדיו. עקב זאת, נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה כלשהי, והוא חזר על כך בתסקיר עדכני שהגיש בחודש ספטמבר 2000.

בית המשפט קמא גזר למשיב, בהתחשב בחומרת המעשים והרשעותיו הרבות, 4 שנות מאסר, 3 שנים מאסר על תנאי, וכן הופעלו 3 עונשי מאסר מותנים, בחופף ביניהם, ובמצטבר לעונש בתיק הנוכחי. בסך הכל על המשיב לשאת בעונש של 6 שנות מאסר.

על גזר דינו של בית משפט קמא הוגשו שני ערעורים, ובפתח הדיון ביקש בא כוח המשיב לחזור בו מהערעור שהגיש שולחו בטענה שהעונש חמור.

נותר, איפוא, בפנינו ערעור המדינה הסבורה כי העונש שהשיתה הערכאה הראשונה נוטה לקולא בשני מובנים, הן מבחינת עונש המאסר שנגזר בתיק זה, וגם משום ההוראה שעונשי המאסר על תנאי שהופעלו, יהיו חופפים ביניהם.

דעתנו היא כדעת המדינה. המערער ביצע עבירות שעל חומרתן אין להרבות מלים. הדרך בה נהג בילדיו, שהיו שלובות בה גם אלימות וגם חשיפה לשימוש בסם מסוכן, מותר להניח שהיתה לה השפעה הרסנית על נפשם של הילדים. ואם נדרשה ראיה לכך, די לציין את העובדה שאחת הבנות התדרדרה והוכנסה למוסד סגור, שם שמה קץ לחייה והיא בת 16 בלבד.

העונש שראוי שיגזר למשיב הינו חמור פי כמה מזה שהושת עליו, ואם לא נמצה עמו את הדין, אנו עושים זאת משום שאין זו דרכה של ערכאת הערעור לעשות זאת.

מכאן החלטתנו לקבל את ערעור המדינה, ואנו קובעים כי עונש המאסר בו ישא המשיב יהיה 7 שנים.

עקב התערבותנו האמורה בגזר הדין, לא ראינו מקום לשנות מהדרך בה הלכה הערכאה הראשונה בהפעלתם של עונשי המאסר על תנאי, והתוצאה תהיה שהמערער יאסר למשך 9 שנים.

יתר חלקי גזר הדין של בית משפט קמא - ישארו על כנם.