ע"פ 7850/04 מדינת ישראל נ. מופיד חטאר

שני המשיבים נמצאו אשמים, על יסוד הודיותיהם, בשורת עבירות שהיו כרוכות בעסקה של רכישת סם מסוג חשיש במשקל של כשלושים קילוגרם. המשיב 1 (מופיד) הורשע באחזקת הסם ובשורה של עבירות נלוות, ואילו המשיב 2 (ראיף) הורשע בסיוע לאחזקת הסם האמור ובעבירות נוספות. בית-המשפט המחוזי גזר על מופיד שלושה עשר חודשי מאסר בפועל, עשרים וארבעה חודשי מאסר על-תנאי וכן עונשים של שלילת רשיון נהיגה וקנס. על ראיף נגזרו שבעה חודשי מאסר בפועל, שנים עשר חודשי מאסר על-תנאי וקנס. הערעור שלפנינו הוא מטעם המדינה והוא מופנה כנגד קולת העונשים.

עיון בנימוקי גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי מעלה, כי בית-המשפט נתן ביטוי נרחב לחומרה הרבה שבה יש להתייחס לעבירות הקשורות באחזקת סמים בכמויות כאלה. אלא שבבואו לקבוע את העונשים החליט בית-המשפט להסתפק בעונשי מאסר בפועל לתקופות קצרות בהרבה ממה שרמת הענישה המקובלת, ונסיבות ביצוען של העבירות הנוכחיות, הצדיקו וחייבו. כדאי להבהיר, שבמתן ביטוי רטורי לחומרתן של עבירות, כשבעקבות הביטוי הזה לא בא מעשה ענישה ראוי לשמו, יש משום החמצת מטרתה של הענישה. העונשים שהוטלו על המערערים רחוקים מלהרתיע עבריינים בכוח מפני ביצוע עבירות דומות, שפגיעתן בציבור היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה.

על רקע האמור, נטינו לקבל את ערעור המדינה ולגזור על כל אחד מן המשיבים עונש מאסר חמור במידה ניכרת לעומת זה שהוטל עליו על-ידי הערכאה הראשונה. אלא שמטיעוני הסניגור הוברר, כי ראיף שוחרר בתום שני שלישים מתקופת מאסרו הקצרה, וזאת לאחר שבא-כוח המדינה, שהתייצב לפני ועדת השחרורים שדנה בעניינו של ראיף, תמך בשחרורו המוקדם מן המאסר. באת-כוח המדינה התקשתה להסביר את פשר התקלה; כיצד קרה, כי ימים ספורים לפני המועד שבו הגישה את ערעורה, התייצב בא-כוחה לפני ועדת השחרורים והמליץ לשחרר את ראיף ממאסרו שחרור מוקדם. כדאי להדגיש: לא בעצם שחרורו המוקדם של ראיף מן המאסר טמונה התקלה, שכן בה בלבד לא היה כדי למנוע מאיתנו להחמיר בעונשו ולהחזירו, אחר כבוד, לבית-הכלא. התקלה טמונה בכך שבא-כוח המדינה נקט לפני ועדת השחרורים עמדה התומכת בשחרורו של ראיף. תמיכת המדינה בשחרורו, אף שללא ספק הייתה פרי טעות, יצרה אצל המשיב ראיף ציפייה מוצדקת, כי המדינה לא תערער על קולת-עונשו, ובנסיבות אלה איננו רואים מקום לגזור על ראיף את עונש המאסר הראוי לו, הגם שאנו ערים בכך הוא יוצא נשכר מן ההפקר.

המשיב מופיד עודנו מרצה את מאסרו ולגביו דין הערעור להתקבל. עם זאת נציין, כי בקביעת עונשו של מופיד איננו רואים מנוס מהתחשבות בעובדה שערעור המדינה לגבי ראיף אינו מתקבל. לכן, נטיל על מופיד עונש קל יותר מזה שבאופן רגיל רואים היינו להטיל עליו.

התוצאה היא, אפוא, שערעור המדינה כנגד המשיב 2 נדחה, אך מתקבל כנגד המשיב 1. מאסרו הממשי של המשיב 1 מועמד בזה על שלושים (תחת שלושה-עשר) חודשים. יתר חלקי גזר-דינו נותרים על כנם.