ע"פ 7870/98 מוחמד עלי נ. מדינת ישראל

המערער הורשע לאחר עסקת טיעון שנערכה עמו, לאחר שהובא חלק מן הראיות. הוא הורשע ביבוא סם מסוכן, באחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי ובקשירת קשר לפשע. הוא נדון ל12- שנות מאסר מתוכן 9 שנים לריצוי בפועל והיתר על תנאי וכן נגזר עליו קנס כספי והוא חויב לחתום על התחייבות להימנע מביצוע העבירות נושא התנאי. כמו כן נפסל הוא לנהיגה לתקופה של שנתיים מיום שחרורו.

הערעור הוא על משך תקופת המאסר בפועל, כשהטענה היא שהעונש חמור מדי כשלעצמו ובמיוחד חמור הוא אל מול עונשיהם של שנים אחרים שהיו שותפים לעבירות ונדונו ל8- שנות מאסר בפועל.

לטענת הסניגור המלומד לא היה מקום לחרוג מעונשיהם של האחרים הן משום שלא ניתן למוד את חלקו של כל אחד מהם בביצוע העבירות והן משום נסיבותיו האישיות של המערער. בית המשפט המחוזי מצא כי קיים הבדל בין המערער וחבריו המתבטא בכך שהמערער היה היוזם של יבוא הסם והוא זה שיצר את הקשר עם הספק הלבנוני. כך עולה מכתב האישום בו הודה המערער במסגרת עסקת הטיעון ובכך ראה בית המשפט נסיבה לחומרה. איננו מוצאים ששגגה יצאה מלפני בית המשפט בעשותו כן ואיננו רואים להתערב בקביעתו.

ראוי לציין, כי בפסק-דינו של בית משפט זה בערעורם של שותפיו של המערער, קבע בית המשפט כי עונש המאסר שהוטל עליהם בעקבות עסקת טיעון, הוא קל ולא מצא בסיס להתערב בו (ע"פ 5320/98).

בית המשפט המחוזי נתן דעתו לכל הנסיבות האחרות אליהן יש להתייחס כאשר שוקלים את העונש אותו יש להשית על נאשם שהורשע, הוא שקל אותן בצורה ראויה ומאוזנת באופן שאין מקום להתערבותנו. העונש כשלעצמו - איננו חמור, על פי המדיניות הנקוטה בידינו בעבירות של יבוא סמים ובמיוחד ביבוא סמים מלבנון, במקרה דנן, סם מסוג הרואין בכמות של כ3- ק"ג. גם מטעם זה אין מקום להתערבותנו בגזר הדין.

הערעור נדחה.