ע"פ 7885/08 עאסם אבו רחאל נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

המשיבים – מחמוד רחאל (להלן: מחמוד), היתם אבו רחאל (להלן: היתם) ועאסם אבו רחאל (להלן: עאסם) הודו בעובדותיו של כתב אישום מתוקן שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת, ולהלן תמציתו. השלושה קשרו קשר לשדוד שומר של סניף בנק באיכסאל וליטול ממנו אקדח אותו הוא נושא לצורך תפקידו. את זממם הוציאו המשיבים לפועל בחודש דצמבר 2007, לאחר שארבו למתלונן עד שיסיים את עבודתו בבנק ויעשה את דרכו לביתו. בשעה 19:45 יצאו מחמוד והיתם מהרכב עמו הגיעו לזירה, ובו נותר להמתין עאסם מתוך כוונה שיימלט את חבריו לאחר שיבצעו את זממם. מחמד והיתם תקפו את קורבנם במקל וגרמו לו חבלות, בין היתר, בראשו. כתוצאה מכך הוא איבד את הכרתו והובהל לבית חולים, שם נותר מאושפז במשך מספר ימים. ועוד נטען, כי את האקדח אותו גנבו מסרו לאחר כדי שיסתירו, והם ביצעו פעולות שונה במטרה למנוע את לכידתם. ביום האירוע הגיעו שוטרים למשיבים כדי לעצרם, ועל פי גרסת המשיבה, נמלט מחמוד אולם מאוחר יותר הוא נלכד.

2.

בגין מעשים אלה בהם הודו המשיבים, הרשיעם בית המשפט המחוזי בשורה של עבירות: קשירת קשר לבצע פשע, שוד, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירות בנשק, הסתייעות ברכב לביצוע פשע ושיבוש מהלכי משפט. כמו כן, הורשע מחמוד בעבירות של נהיגה ברכב ללא רישיון והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בהמשך, נדונו המשיבים לשנתיים וחצי מאסר, שנה מאסר על-תנאי וקנס בסך 5000 ש"ח. כמו כן, נדון מחמוד בגין העבירות הנוספות בהן הורשע, לשלושה חודשים מאסר על-תנאי, פסילה מקבל או מהחזיק ברישיון נהיגה למשך שנה, וששה חודשי פסילה על-תנאי. לבסוף, חויב כל אחד מהמשיבים לפצות את המתלונן בסכום של 10,000 ש"ח.

3.

שניים הם הערעורים המונחים בפנינו. באחד (ע"פ 7885/08) עותר עאסם כי נקל בעונשו, בעוד שבערעור האחר (ע"פ 8823/08), מבקשת המדינה להחמיר בעונשים שהושתו על שלושת המשיבים.

4.

לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים בכתב ועל-פה, שוכנענו כי בית המשפט המחוזי הקל יתר על המידה בעונשם של המערערים עד כדי צורך בהתערבותה של ערכאת הערעור. במחשבה תחילה ולאחר תכנון מוקדם, תקפו שניים מהמשיבים אדם תמים שעשה את דרכו לביתו לאחר יום עבודה. הם חבלו בו והותירו אותו מוטל בזירה ללא הכרה ומדמם, עד שעוברים ושבים הזעיקו אמבולנס שהוביל אותו לקבלת טיפול רפואי. וכאן המקום להדגיש, כי פגיעתם הרעה של המשיבים לא היתה רק פיסית וחולפת, אלא היא הותירה צלקת בנפשו של הקורבן, המתקשה מאז לשוב למסלול חיים תקין. חומרה מיוחדת אנו מייחסים לעובדה כי הכוונה המוצהרת היתה לגנוב את נשקו של המתלונן, ונדמה כי אין צורך להסביר מה הסכנה הגלומה בנשק זה כשהוא מוחזק בידיים עברייניות.

נוכח כל אלה, שוב אין לנו ספק כי בעונש אותו גזר בית המשפט המחוזי, לא ניתן מענה הולם לחומרתן של העבירות, והצורך להרתיע את היחיד והרבים. לפיכך,

ונוכח ההלכה הנוהגת לפיה אין זה מדרכו של בית משפט שלערעור למצות את הדין עם נאשמים, אנו מקבלים את ערעור המדינה (בע"פ 8823/08) ומעמידים את תקופת המאסר בה ישאו כל אחד מהמשיבים על שלוש וחצי שנים. יתר רכיביו של גזר-הדין יעמדו בעינם.

הערעור בע"פ 7885/08 – נדחה.