ע"פ 793/10 אורי סויסה נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בתאריך 19.6.09, בשעת לילה מאוחרת (03:15), נהג המערער ברכב של חברתו אף שלא היה בידו רישיון נהיגה. אולם בכך לא הסתיימו מעשיו, הואיל ועל פי האמור בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי מרכז, הוא נהג בצורה פרועה, סיכן משתמשים אחרים בדרך, לא ציית לאור אדום ברמזור, נסע לעתים ללא אורות ובניגוד לכיוון התנועה, עלה על אי תנועה ולא ציית להוראת שוטרים לעצור.

המערער הודה בכל אלה, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט קמא בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה ונהיגה ללא רישיון. על כך הוא נדון ל-20 חודשי מאסר, 4 שנות פסילה מלקבל רישיון נהיגה, ו-12 חודשים מאסר על-תנאי.

בערעור שבפנינו, בו משיג המערער כנגד גזר הדין, נטען כי העונש שהושת עליו הינו חמור ובלתי מידתי, לא ניתן בו משקל הולם לנסיבותיו האישיות, ואף לא להמלצתו של שרות המבחן.

אינני סבור כי הוכחה עילה לשנות מן העונש. המערער, חרף היותו מודע לכך כי אין בידו רישיון, בחר לנהוג ברכב מנועי – מעשה שהוא לבדו כרוכה בו סכנה - ושעה לא קצרה שעט ברחובותיה של עיר תוך שהוא מבצע עבירות בטיחותיות מובהקות, ועל פי הודאתו שלו – מסכן משתמשים אחרים בדרך (ראו סעיף 5 לעובדות כתב-האישום). הרבינו להתריע בעבר כנגד התופעה של אנשים הנוהגים ללא רישיון, ותוך ניסיון לחמוק מידיהם של אנשי החוק אינם מהססים לעבור עבירות נוספות שלא אחת הסתיימו גם בקטל של חיי אדם. נראה כי אותו מסר לא נקלט על ידי לא מעטים, ועל כן שוב אין מנוס מלהוסיף ולקיים את אותה מדיניות ענישה שנקבעה בבית משפט זה, היינו, נהגים פורקי עול מסוג זה דינם הוא למאסר ממש, תוך מתן משקל הולם לנסיבותיו של הנאשם המסוים העומד לדין.

משעיינתי בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, מצאתי כי הוא נתן את דעתו לכלל השיקולים הצריכים לעניין, ועל כן, כאמור, לא ראיתי מקום לשנות ממנו.

ש ו פ ט

השופטת ע' ארבל :

1.

אני מסכימה עם חברי, השופט לוי, כי מעשי המערער חמורים ונדרשת תגובה עונשית הולמת. רף הענישה שהוצב על-ידי בית משפט זה בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה עומד על מספר שנות מאסר (ראו ע"פ 9366/09 אלטורה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.6.10)), ולא בכדי כך הוא הדבר. מלבד העובדה שעבירות אלו הוגדרו "מכת מדינה", הרי שמדובר בעבירות שיש בהן פוטנציאל גבוה להסתיים בפגיעה בחייו או גופו של אדם. בכך מהווה הענישה בתחום זה גם חלק מהמאבק בתאונות הדרכים הגובות מהציבור מחיר יקר וכבד. לפיכך מסכימה אני כי יש לשמור על רמת הענישה שנקבעה, על מנת להעביר מסר אישי וכללי חמור כלפי המבצעים עבירות אלו, וזאת אף אם מדובר באנשים המוגדרים "נורמטיביים".

2.

עם זאת, כידוע ענישה היא מלאכה אינדיבידואלית ויש לבחון כל מקרה לגופו ולנסיבותיו (ראו למשל ע"פ 5622/07 מדינת ישראל נ' קרדונה (לא פורסם, 24.9.07)). סבורני כי מקרה זה הוא חריג שבחריגים המצדיק סטייה מרמת הענישה שנקבעה בתחום זה. עם זאת איני סבורה שיש לוותר לחלוטין על עונש מאסר בפועל בשל חומרת העבירות והצורך בהרתעה. המערער הוא בחור צעיר ללא עבר פלילי בעל אורח חיים נורמטיבי. בכך לטעמי לא היה די לצורך התערבות בעונשו. עם זאת, נראה כי המלצות שירות המבחן בעניין זה חריגות ומצדיקות התערבות בעונש שנגזר על המערער. שירות המבחן, באופן חריג יש לציין, הגיש תסקיר משלים מטעמו לבית המשפט קמא מבלי שנתבקש לכך. שירות המבחן, בשני התסקירים שהוגשו לבית המשפט המחוזי וכן בפנינו בכתב ובעל פה, תיאר את התרשמותו מבחור צעיר ורגיש ללא דפוס אישיות עברייני, אשר מתחרט באופן כנה על מעשיו ומביע בושה וזעזוע מהם. שירות המבחן הביע אמון ביכולותיו וכוחותיו של המערער להשתקם. כמו כן הליך שיקומו של המערער לא נותר בגדר אפשרות עתידית, אלא שהמערער השתלב בקבוצה טיפולית העוסקת ברכישת כלים לשליטה על דחפים, וסיים אותה. שירות המבחן מציין כי המערער הגיע לקבוצה באופן סדיר וגילה מחויבות. הוא לקח חלק פעיל בקבוצה והרושם הוא שלטיפול השפעה לטובה על מצבו. בתסקיר משלים נוסף שהונח בפנינו צוין כי החל מחודש אפריל 2010 משתתף המערער בקבוצת המשך שגם בה נוטל המערער חלק פעיל, מגיע באופן סדיר, משתלב ומתקדם בטיפול.

3.

מסיבות אלו, ובעיקר משום החשש לגדוע לאורך זמן את הטיפול, אני סבורה כי יש להפחית מעונש המאסר שהוטל על המערער בבית משפט קמא, ובכך יהיה כדי לאזן בין השיקול השיקומי הבולט מאוד במקרה זה לבין יתר שיקולי הענישה שמחייבים התייחסות מחמירה לעבירות החמורות בהן הורשע המערער (ראו למשל רע"פ 1870/09 שירזי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.5.10)). אם תישמע דעתי הייתי מציעה להעמיד את עונשו של המערער על 10 חודשי מאסר בפועל. יתר רכיבי גזר דינו של בית המשפט קמא יוותרו על כנם. כן הייתי מציעה להעביר החלטה זו לידי שירות בתי הסוהר על מנת שיעשה מאמץ לשבץ את המערער לריצוי עונשו במקום שפוטנציאל החשיפה לדפוסים עברייניים בו הוא פחות, וזאת על מנת לא לפגוע בהליך שיקומו כפי שחושש שירות המבחן. כן הייתי מציעה לבחון אפשרות לשלבו בקבוצה טיפולית כלשהי במהלך מאסרו על מנת שימשיך בהליך הטיפולי והשיקומי בו החל, בתקווה שכוח הרצון שהפגין יעמוד לו בכלא, ושעם שחרורו יוכל להמשיך בהליך במקום ובמסגרת בה החל.

ש ו פ ט ת

השופט ח' מלצר :

במחלוקת שנפלה בין חבריי, הנני מצרף דעתי לחוות דעתה של חברתי, השופטת ע' ארבל . ההקלה בעונש במקרה זה (תוך השארת רכיב המאסר בפועל), ראויה לדעתי, בשים לב לנתונים שהוזכרו בפיסקה 3 לפסק דינה של חברתי, ובהם, ההצלחה הנוכחית בתהליך השיקומי, שיש לקוות כי יניב את פירותיו גם בהמשך, והמלצתו החיובית ביותר של שירות המבחן (השוו: ע"פ 10932/07 לזנס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.3.2008); עיינו גם: ע"פ 10340/07 מדינת ישראל נ' חובלשוילי (לא פורסם, 6.2.2008)).

ש ו פ ט

הוחלט אפוא, בדעת רוב, לקבל את הערעור ולהעמיד את תקופת המאסר בה ישא המערער על 10 חודשים, בניכוי ימי מעצרו. יתר רכיביו של גזר הדין יעמדו בעינם.

המערער יתייצב לשאת בעונשו במזכירות בית המשפט המחוזי מרכז ביום י"ד באב התש"ע (25.7.10), עד לשעה 10:00.