ע"פ 7961/09 אצראר ברגותי נ. מדינת ישראל

השופטת ע' ארבל :

1.

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים צ' סגל, מ' דרורי וי' נועם), אשר הרשיע את המערער בעבירה של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 וגזר לו עונש של 15 שנות מאסר בפועל, החל מיום מעצרו ושל 24 חודשי מאסר על-תנאי, שלא יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר עבירה מסוג פשע. הערעור שבפנינו מופנה נגד הכרעת הדין וגזר הדין גם יחד.

2.

העובדות על-פי כתב האישום בו הורשע המערער הן כי המערער, תושב רמאללה, החליט לבצע פיגוע בירושלים על-ידי דקירתו למוות של איש כוחות הביטחון. לשם מימוש תכניתו, רכש המערער סכין בעלת להב ארוך וחד והטמינה בבגדיו. לאחר שעבר את גדר ההפרדה של כביש "עוקף ירושלים" ונכנס לתחום ישראל, נתקל באזור התעשייה עטרות בכוח רכוב של שוטרי משמר הגבול (להלן: מג"ב). נהג הרכב קרא למערער להתקרב אליו, או-אז רץ המערער לכיוון הרכב, פתח את דלת הנהג ושלף את הסכין המוסתרת בבגדיו. הוא התנפל על הנהג, משך אותו מחוץ לרכב, הפילו ארצה ורכן מעליו, כשהוא דוקר את הנהג פעם אחר פעם וגורם לו פגיעות קשות וחתכים בחלקים שונים של גופו. מפקד הסיור ניסה להשתלט על המערער, אך זה החל רץ לכיוונה של שוטרת מג"ב בכוונה לתקפה. כדי להשתלט עליו ירה מפקד הכוח שתי יריות ברגליו של המערער ופגע בו באורח קשה. המערער אושפז בבית החולים לתקופה ממושכת, ושם עבר מספר ניתוחים.

בית המשפט המחוזי קיבל את הנטען בכתב האישום לאחר שנשמעו בפניו עדי התביעה - שלושת שוטרי מג"ב שנסעו בג'יפ, שוטר שהגיע לזירה בסמוך לאחר האירוע והשוטרים שגבו את אמרותיו של המערער בעודו בבית החולים, בהן הודה כי עבר את גדר ההפרדה כשהוא נושא עליו סכין ודקר את שוטר מג"ב שנהג ברכב, לדבריו בנסיבות של הגנה עצמית שכן הנהג הכה אותו. כן הוגש תיעוד רפואי תצלומים מהזירה ודו"ח פעולה. לעומת עדי התביעה, בהם נתן בית המשפט אמון וקבע כי לא נמצאו סתירות מהותיות בין גרסאותיהם, הוא סבר כי גרסת המערער בפניו הייתה בלתי מהימנה וכוזבת. בבית המשפט לא חלק אמנם המערער על כך שדקר את השוטר, אך שינה מדבריו בבית החולים וגרס כי עשה שימוש בסכין לצרכי הגנה עצמית מפני אלימות השוטרים, בהם נתקל לטענתו, עת היה בדרכו לרופאה המטפלת בו. בית המשפט נדרש להתכחשותו של המערער לפרטים שמסר בחקירה, כשלדבריו החקירה נערכה בבית החולים עת שהוא תחת השפעת תרופות ולאחר שהיה מחוסר הכרה זמן ממושך. ואולם, בית המשפט סבר כי ההודעות שמסר המערער בבית החולים מחזקות את עדויות התביעה ותואמות את גרסאות שוטרי מג"ב שנכחו באירוע. לא נמצא בסיס לפקפק באמינות השוטרים שגבו את ההודעות, ועל כן סבר בית המשפט כי הגרסה שמסר המערער בבית החולים שוחזרה מזיכרונו.

העונש שפורט לעיל נגזר על המערער נוכח חומרת העבירה, ובהתחשב בכך שפגיעה בכוחות הביטחון על רקע אידיאולוגי, הפכה למעשה נפוץ המתקבל בסביבתו של המבצע כמעשה גבורה. מצב דברים זה מצדיק, כך בית המשפט המחוזי, ענישה מחמירה ומרתיעה. בגזירת העונש לקח בית המשפט קמא בחשבון אף את מצבו הרפואי של המערער שהיה מאושפז כחודשיים במצב קשה. עם זאת צוין כי מצבו הנפשי של המערער יוצר סיכון מוגבר לציבור מפני הישנות המעשים אם לא יקפיד ליטול תרופות.

3.

בא כוח המערער טוען כי היה על בית המשפט להעדיף את עדותו המהימנה והעקבית של מרשו על עדויות עדי התביעה מהן עלו סתירות שלדידו הן מהותיות. הוא חוזר על גרסת המערער בבית המשפט ומטעים כי עומדת לו טענת ההגנה העצמית. את טענותיו תמך בא כוח המערער בראיות ובהפניות לפרוטוקול הדיון בבית המשפט, אך אין צורך שנפרט הדברים. בא כוח המערער שב ומסביר כי ההודעות נגבו מן המערער בבית החולים, לאחר כ- 50 ימים במהלכם היה מחוסר הכרה ובעודו מחובר למכונת הנשמה ונתון להשפעת תרופות. לפיכך הוא סבור כי ההודעות אינן קבילות וכי בגבייתן דבקו מחדלי חקירה. בא כוח העורר טוען עוד כי לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה של ניסיון לרצח והוסיף טענות באשר למצבו הנפשי של המערער בעת האירוע בגינו הורשע.

לחלופין נטען כי יש להקל בעונשו של המערער בשל הנסיבות המיוחדות של המקרה. הוסבר כי מדובר בצעיר נורמטיבי, ללא עבר פלילי, שעמד להינשא. חוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה קובעת כי הוא סובל מדיכאון. הוא מטעים כי המעשה הוא תוצאת המצב הנפשי בו היה נתון ואינו תוצאה של החלטה לפגוע ביהודים או חפץ בתוצאה הקטלנית. המערער לא נשלח על ידי ארגון טרור כלשהו והביע חרטה על מעשיו. בנוסף, המערער שילם מחיר כבד בעקבות הפציעה הקשה שנגרמה לו, בריאותו נותרה לקויה והוא אף היה נתון בבידוד זמן רב. נטען כי העונש משקף את אינטרס הגמול בלבד ולא את יתר שיקולי הענישה וכי הוא מחמיר ביחס לרף הענישה במקרים קשים יותר. עוד צוין כי השוטר שנפצע חזר לשרת במג"ב.

4.

בא כוח המדינה עמד על חומרת המעשה, אשר תוכנן מראש, והדגיש את הפגיעה הקשה שנגרמה לשוטר שנפצע. הוא סבור כי העונש שנגזר עומד ברף הענישה.

5.

החלטנו לדחות את הערעור על שני חלקיו.

הטענות שהועלו בערעור נטענו רובן ככולן בפני בית המשפט קמא ונדחו על ידו, בין היתר על בסיס ממצאי מהימנות ברורים שקבע ושלא מצאנו הצדקה להתערב בהם. כפי שמציין בית המשפט המחוזי, העדויות שהביאה התביעה משרטטות תמונה בהירה של המעשה, ועיקרן בעדויות שמסר שוטר מג"ב אשר נפגע באירוע ושוטר ושוטרת מג"ב נוספים שהיו עמו בסיור, נכחו באירוע נשוא כתב האישום ותיארו תמונה דומה של ההתרחשות. אכן, עדויות אלה אינן סימטריות, אך ההבדלים ביניהן אינם יורדים לשורשם של דברים ומלמדים דווקא על האותנטיות של גרסתם, כאשר כל אחד מהם מתאר התרחשות דומה, מבעד לעיניו. לאלה התווספו עדויות שוטרים שהגיעו לזירה לאחר האירוע, דו"ח פעולה שמילא שוטר שהגיע למקום, תצלומים של הזירה ותיעוד רפואי על פציעת השוטר. כן העידו, וזכו לאמון בית המשפט, שני השוטרים אשר גבו הודעות מן המערער בעודו בבית החולים.

מסכת ראיות התביעה זוכה לתימוכין אף בהודעות שמסר המערער לחוקרי המשטרה. הודעות אלה מתיישבות עם התמונה המתקבלת מעדויות עדי התביעה. ראוי לציין כי אף בהודעותיו אלה הניח המערער תשתית לטענות הגנה, בהתייחסו לבעיה נפשית ול"הגנה עצמית אזרחית", כשבנשימה אחת הוא טוען כי קנה את הסכין כדי לדקור "...כל אחד ישראלי, שוטר או חייל". מאחר שתשתית הראיות מבוססת רובה ככולה על הראיות שהציגה התביעה וההודעות שמסר המערער אך מחזקות אותן, איננו רואים להידרש לטענות נגד הודעות אלה, שהרי גם בלעדיהן קיימת תשתית מספקת להרשעתו. ביתר שאת נכונים הדברים אם מביאים בחשבון את התרשמותה של הערכאה הדיונית כי גרסתו של המערער כוזבת ואינה אמינה. למעלה מן הצורך נציין כי הגרסה הנוכחית בה דבק המערער מעוררת תמיהה בהיבטים שונים, שלא ניתן להם הסבר מניח את הדעת. המענה שניתן ליתר הטענות על-ידי בית המשפט המחוזי מניח אף הוא את הדעת. אנו דוחים אפוא את הערעור על הכרעת הדין.

6.

אין הצדקה להתערבותנו בעונש. בית המשפט המחוזי שיקלל את השיקולים השונים הצריכים לעניין והאיזון שערך ביניהם סביר. אכן, המערער נפצע במהלך האירוע שהוא עצמו יזם, באופן שהצריך מספר ניתוחים, אשפוז ממושך שבחלק ניכר ממנו – משך כ- 50 יום - היה המערער מחוסר הכרה, ונזקים שעודם מלווים אותו. עוד יש להביא בחשבון את היותו צעיר ללא עבר פלילי וככל הנראה בעל רקע נפשי. ואולם, המעשה המערער חמור ביותר, גם אם בוצע ביזמת המערער ולא בשליחות ארגון טרור. מדובר באירוע תקיפה בו נפצע שוטר מג"ב, פציעות שבחלקן קשות, לאחר שהמערער דקרו פעם אחר פעם, ולאחר מכן ניסה אף לתפוס שוטרת נוספת. על שיבוש תכניותיו להינשא ולהקים לו בית אין למערער להלין אלא על עצמו. גם אם בית המשפט מחויב לשקילתם של שיקולי הענישה השונים, עדיין יש משקל ניכר, עודף, בענישה בגין עבירות שבוצעו על רקע בטחוני-אידיאולוגי, לשיקול ההרתעה והגמול ביחס לשיקולי הענישה האחרים (ראו והשוו: ע"פ 3417/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 31.1.11)). מטעמים אלו, כאמור, לא מצאנו כי העונש מציק התערבות.

הערעור נדחה.