ע"פ 7989/06 מוחמד כללאב נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בתאריך 20.4.05 התקשר סוכן משטרתי למערער, וביקש לקנות ממנו 50 גרם של סם מסוכן מסוג הרואין. לאחר שעה קצרה הגיע המערער לנקודת המפגש כשהוא נוהג ברכב בו היה אחר – קאיד בדראני – והוא מסר לסוכן כ- 49 גרם

של הסם, ובתמורה שולם לו סכום של 6000 ש"ח.

המערער הודה בעובדות האמורות, ובעקבות כך הורשע בעבירות של החזקת סם מסוכן, סחר בסם, והסתייעות ברכב לצורך ביצוע פשע. בגין כל אלה נדון המערער לשלוש שנות מאסר, 18 חודשים מאסר על-תנאי, פסילה מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של שנתיים, וכן הוחלט לחלט את הרכב בו נהג לאחר שבית המשפט הכריז עליו כסוחר סמים.

הערעור מופנה כנגד חומרת העונש. נטען, כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות הקשות של המערער, עליו מוטל עול פרנסתה של משפחתו, וכן לא ניתן משקל ראוי להודאת המערער ולחרטה שהביע. עניין נוסף בפיו של המערער, והוא מתבסס על טענות בדבר אפליה והפרת הכלל בדבר "אחידות הענישה". נטען, כי נאשם אחר שגם אותו הפליל הסוכן המשטרתי, ושהיה מעורב במכירת הרואין במשקל דומה ( 50 גרם ), נדון על ידי בית המשפט המחוזי ל-18 חודשי מאסר, ובשלב הערעור הועמד עונשו של זה על 26 חודשי מאסר. בא-כוח המערער סבור כי נכון היה לנהוג כך גם עם שולחו. כמו כן, עותר המערער לבטל את עונש הפסילה שהושת עליו ואת חילוט רכבו.

אין בידינו לקבל את הערעור. המערער מכר לסוכן משטרתי כמות גדולה של סם מסוכן מסוג הרואין, ממנה ניתן לייצר מאות מנות, והרי סכנתו של סם זה לציבור אינה טעונה עוד הוכחה. יתרה מכך, מי שתחת ידו מצויה כמות כזו של הרואין, חזקה עליו שהוא מכיר את מקורות הסם ויודע כיצד להגיע אליהם. נוכח זאת, ממערער זה נשקפת סכנה כפולה ומכופלת, ונגדו, כמו גם נגד כל אלה הפועלים להפצת הנגע של השימוש בסמים, קידשה החברה בישראל מלחמה הדורשת הקצאה של כוח אדם רב וממון לא מבוטל.

אכן, העונש שהוטל על ידי בית המשפט קמא על נאשם אחר אותו הפליל סוכן המשטרה (בע"פ 8287/05), הנו קל יותר, וגם לאחר שהוחמר בערעור אינו מגיע לרמת הענישה שהושתה על המערער. ברם, נקודת המוצא לדיון היא בראש ובראשונה השאלה אם העונש שנגזר למערער הולם את מעשיו ואת רמת הענישה הנוהגת, ועל כך תשובתנו היא חיובית. השאלה הנוספת היא אם לאותו פער בענישה ניתן הסבר, ולהשקפתנו הסבר זה מצוי בהשקפתו של בית משפט זה בע"פ 6373/06, לאמור, עונשו של הנאשם שם הועמד על 26 חודשים בלבד, הואיל ואין זה מדרכה של ערכאת ערעור למצות את הדין עם נאשמים (ראו עמ' 3 לפסק-הדין).

בנסיבות אלו איננו סבורים כי בגזר דינו של בית משפט קמא נפלה שגגה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.