ע"פ 8021/01 בן ציון ירושלמי נ. מדינת ישראל

המערער, אשר הורשע בעבירות של התעללות בקטין חסר ישע על-ידי האחראי עליו, חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפה וניסיון לתקיפה בנסיבות מחמירות, נידון לתשע שנות מאסר, מתוכן שבע שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי.

הערעור הופנה כלפי חומרת העונש. טענת המערער הייתה, כי להוציא אותם המקרים שבהם הודה בתקיפת ילדיו, לא נהג בהם באלימות, ועבירת ההתעללות שבה הורשע לא כללה אלמנטים פיזיים. עוד הפנה סניגורו של המערער למצב בריאותו של המערער.

טענות אלה אינן נראות לנו.

ראשית, עבירות התקיפה שביצע המערער כלפי ילדיו היו חמורות. במיוחד חמורה הייתה תקיפת בנו, שאותו דקר המערער בגבו במספריים. שנית, התעללות המערער בבני ביתו נמשכה במשך שנים והייתה חמורה ביותר. וכך מסכם בית-המשפט המחוזי (השופט רון שפירא) את הממצאים העובדתיים:

[המערער] נקט לאורך שנים במדיניות של השלטת טרור בביתו; אוירת הטרור כללה איומים בנקיטת אלימות כלפי הילדים עצמם; [המערער] נהג להשפיל את [אשתו] בפני ילדיה; [המערער] דרש מהילדים ומאשתו שלא לשבת איתו אל שולחן האוכל אלא לאכול בישיבה על הרצפה (בפועל בחרו האשה והילדים לאכול בנפרד); בסופו של התהליך נקט [המערער] באלימות גופנית כלפי בני משפחתו, כמפורט בעובדות בהן הודה; בני המשפחה, האשה והילדים הקטינים היו בעמדת נחיתות כלפי [המערער]; המעשים שבוצעו ושפורטו לעיל נמשכו לאורך שנים, כסדרה מתמשכת של אירועים; מעשים אלו בוצעו כלפי הקטינים שלא היה להם להיכן ללכת והם היו חסרי ישע; מעשיו של [המערער], סגנון דיבורו והתנהגותו היו משפילים ומבזים.

מעשים אלו, המאופיינים באכזריות כלפי חסרי-ישע, הצדיקו, כשלעצמם, הטלת עונש מאסר משמעותי. אם נוסיף לכך את עבירות האלימות שבהן הורשע המערער, הרי ברור הוא, כי אין מקום להתערב בגזר-הדין.

הערעור נדחה.