ע"פ 8052/99 שמואל מאיר נ. מדינת ישראל

העורר הורשע בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (ת.פ 12158/97) בעבירה של גרם מוות ברשלנות. בית המשפט גזר עליו 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, 6 חודשי מאסר מותנה למשך 3 שנים, 8 שנים של פסילת רשיון נהיגה בפועל, וקנס כספי בסך 6,000 ש"ח. העורר ערער על עצם הרשעתו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, וביקש לעכב את ביצוע פסק הדין עד למועד שמיעת הערעור. המשיבה הסכימה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל, אולם התנגדה לעיכוב הביצוע של פסילת רשיון הנהיגה ושל הקנס שהוטל על העורר.

ביום 1.11.99 נתן בית המשפט המחוזי (השופט צבי הרטל) את החלטתו, ובה כתב כך:

"לאור עמדת הפרקליטות, כמבוקש".

בעקבות ההחלטה פנה העורר למזכירות בית המשפט כדי לקבל אישור לעיכוב הביצוע של פסילת הרשיון עבור משרד הרישוי. המזכירות החליטה להחזיר את התיק לידי השופט לצורך הבהרה, וביום 4.11.99 כתב השופט החלטה נוספת כדלקמן:

"החלטתי לעיכוב ביצוע מיום: 1.11.99 מתייחסת לעונש המאסר בפועל בלבד ולא לגבי יתר העונשים: פסילת הרשיון והקנס".

כנגד החלטה זאת הוגש ערר זה. אומר מיד כי אין לעורר זכות להגיש ערר זה. המדובר בערר על החלטת ביניים של בית משפט מחוזי בהליך פלילי. אכן, כאשר מדובר בערר על החלטה בעניין הנוגע למעצר, יש זכות ערר לבית משפט זה גם כאשר מדובר בהחלטת ביניים בהליך פלילי ואף שבית המשפט המחוזי יושב כערכאת ערעור. אך זאת מכוח הוראת חוק מפורשת. ראו סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. אולם אין הוראת חוק דומה לגבי ערר בהליך פלילי על החלטת ביניים בעניין אחר, ולפיכך אין זכות ערר על החלטה כזאת. כיוון שבמקרה הנדון אין הערר עוסק במעצר, די בכך כדי לדחות את הערר.

עם זאת, כיוון שהמשיבה לא העלתה כלל טענה זאת, אדון גם, מעבר לנדרש, בגוף הערר.

באת-כוח העורר טענה כי לאחר שבית המשפט נתן את החלטתו ביום 1.11.99, לא היתה לו סמכות לשנות אותה או לסטות ממנה. כמו כן טענה כי השינוי האמור נעשה, שלא כדין, מכוח יוזמה של מזכירות בית המשפט. לטענתה, ההליך הנכון לתיקון ההחלטה חייב פנייה של פרקליטות המחוז לבית המשפט בבקשה להבהיר את ההחלטה.

באת-כוח המשיבה טענה מנגד כי בית המשפט היה רשאי לתקן את החלטתו מכוח הסמכות שניתנה לו בסעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-, או מכוח סמכותו הטבועה. כמו כן, טענה, ההחלטה לעכב את ביצוע העונש לאור עמדת הפרקליטות, משמעה כי הבקשה לעיכוב הביצוע התקבלה רק בחלק לו נתנה הפרקליטות את הסכמתה.

סעיף 81 לחוק בתי המשפט מקנה לבית המשפט סמכות לתקן, בתוך עשרים ואחד ימים, טעות לשון או טעות אחרת שנפלה בפסק-דין או בהחלטה אחרת שנתן. לדעתי, ההחלטה של בית המשפט המחוזי מיום 4.11.99, המתקנת את ההחלטה מיום 1.11.99, נופלת בגדר הסמכות של בית המשפט לתקן טעות, כפי שנקבעה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט.

סעיף 81 לחוק בתי המשפט אינו קובע כי הפניה לבית המשפט לצורך תיקון טעות בפסק הדין צריכה להיעשות על-ידי הצדדים דווקא, אלא רק כי בית המשפט "רשאי... לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה". אכן, אין זה סביר או ראוי כי שופט לא יוכל לתקן טעות של מה-בכך שנפלה בהחלטה, ויצטרך להמתין לצורך תיקון הטעות עד לפניית הצדדים אליו, אם יפנו.

לסיכום, אני סבור כי תיקון החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 4.11.99 נעשה בסמכות, וכי העובדה שהצורך לתקן את ההחלטה הובא לידיעת השופט על-ידי המזכירות, אינה מהווה פגם בהחלטה.

לגופו של עניין טוענת באת-כוח העורר כי יש לעכב את הביצוע של גזר הדין כולו, ולא רק את עונש המאסר, כפי שהחליט בית המשפט המחוזי. היא תומכת את הטענה בשני נימוקים מרכזיים: ראשית, סיכויי הערעור להתקבל הנם טובים; שנית, דינו של העורר נגזר כחמש שנים לאחר התאונה, ובמהלך כל אותה תקופה הוא הוסיף לנהוג ברשיון. לטענתה, היות והמדינה שקטה על שמריה במשך זמן כה רב, בו אפשרה לעורר לנהוג, אין כל צדק בשלילת רשיון הנהיגה דווקא עתה, כאשר ערעורו תלוי ועומד. לעניין הקנס שנגזר על העורר, טענה באת-כוחו כי הוא יתקשה לגייס סכום כזה בחודשיים, וכי אוצר המדינה לא ייפגע אם תשלום הקנס יידחה גם הוא עד להכרעה בערעור.

באת כוח המשיבה מתנגדת לכך. לטענתה הערעור נסב בעיקרו על עובדות שהוכרעו בבית המשפט המחוזי וסיכויי ההצלחה בו קטנים. זאת ועוד. רשיון הנהיגה של העורר נפסל לתקופה ארוכה. המועד לדיון בערעור נקבע ליום 22.2.2000. לפיכך, אין כל חשש כי העורר יירצה את עונש הפסילה בטרם יוכרע הערעור בעניינו. לעניין הקנס טענה באת-כוח המשיבה כי זה הוטל עוד ביום 6.9.99, ותשלומו כבר נדחה פעם אחת עד למועד 5.12.99. לדבריה, אין כל הצדקה לדחותו פעם נוספת.

הכלל הוא, כי על נאשם שהורשע להתחיל בריצוי העונש מייד עם מתן גזר הדין. בית המשפט אינו נוטה לעכב את ביצוע העונש, אלא כאשר הנאשם מצביע על סיכוי בולט לעין כי יזכה בערעורו, או כאשר קיים חשש כי הוא יירצה את מירב עונשו בטרם מתן ההכרעה בערעור.

במקרה דנן הסכימה המשיבה לעיכוב הביצוע של ששת חודשי המאסר שנגזרו על העורר. בכך נסתרה האפשרות כי העורר יירצה את חודשי המאסר שנגזרו עליו בטרם תינתן הכרעה בערעורו. אפשרות כזו כלל לא קיימת באשר לעונש הפסילה שנגזר על העורר, שכן רשיון הנהיגה שלו נשלל לשמונה שנים. לפיכך יש להצביע על טעם מיוחד אחר לעיכוב הביצוע של ההחלטה על פסילת הרשיון. באת-כוח העורר טוענת כי היות והלה נהג כחמש שנים לאחר מועד התאונה, אין כל מניעה כי יוסיף לנהוג עד להכרעה בערעורו. אין בידי לקבל טענה זו. אמנם, חלף זמן רב יתר על המידה מאז מועד התאונה ועד להגשת כתב האישום. עם זאת, מרגע שנגזר דינו של העורר, אין הוא יותר בחזקת חף-מפשע, והכלל אומר כי עליו להתחיל בריצוי עונשו.

זאת ועוד, באת-כוח העורר לא הצביעה על עיוות בולט בפסק הדין של בית משפט השלום, ואין בידי לומר שקיים סיכוי בולט שהעורר יזכה בערעור.

בנסיבות אלה, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו שלא לעכב את עונש פסילת רשיון הנהיגה של העורר.

משלא מצאתי טעם מיוחד המצדיק את עיכוב ביצועו של עונש הפסילה, איני רואה גם צורך לעכב פעם נוספת את תשלום הקנס. העורר ישלם את הקנס עד יום 1.1.2000.

אשר על-כן אני דוחה את הבקשה.