ע"פ 8061/98 וואיל בדווי נ. מדינת ישראל

המערער הורשע - על פי הודאתו - בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.פ. 282/98) בעבירות של נשיאת סכין, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, חטיפה, הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות וגרם חבלה חמורה בכוונה מחמירה; ונדון בשל כך לשש שנים מאסר, מתוכן ארבע שנים לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי.

הערעור מכוון כנגד חומרת העונש.

בבסיס הרשעתו של המערער עומדות העובדות הבאות. המערער חשד שאשתו בוגדת בו עם גיסו והתגרש ממנה; והאשה ושני ילדיהם של בני הזוג, עברו להתגורר אצל אמה. המערער לא הסתפק בגירושי האשה, ארב עם שניים מחבריו - שנותרו עלומים - למכוניתו של הגיס, עצרה ובאיומי סכין חיתוך יפנית אילץ את נהג המכונית שבה נסע הגיס להסיעם לבית קברות סמוך. שם, מסר הגיס - באיומי הסכין - תיאור מלא של היחסים שקיים עם גרושתו של המערער; ודבריו הוקלטו על גבי סרט וידיאו. בתום התיאור, שוחרר הגיס לאחר שהוזהר שלא לפנות למשטרה. יומיים לאחר מכן, הגיע המערער לבית חמותו, שם התגוררו גרושתו והילדים; ולאחר שגרושתו סירבה לחזור ולהינשא לו - בתנאי שתתחייב להיות נאמנה לו - דקר אותה בכל חלקי גופה בסכין מטבח, שאורך להבה כ30- ס"מ. אחת הדקירות היתה מסוכנת ביותר; ואלמלא התערב השכן שבביתו שוחחו השניים והבריח את המערער מן המקום, היה נגרם לגרושה נזק בריאותי חמור.

הסניגור טען כי המערער ביצע את העבירות על רקע אהבתו העזה לגרושתו וקנאתו לה. לאחר שנוכח מפי גיסו שהיה ממש בחשדותיו הלך המערער אל גרושתו בתקוה כי יוכל להתפייס עימה ולהחזירה אליו. כיוון שדחתה אותו, תוך ציון שעשתה מה שעשתה מתוך אהבה לגיסו, איבד המערער את עשתונותיו ודקרה בסכין שהשיג במקום.

לא ראינו מקום לבקש את תשובת המדינה לערעור. המעשים כשלעצמם חמורים ביותר; והם בוצעו, כמסתבר, זמן קצר לאחר שחרורו של המערער מבית הסוהר בתום ריצוי מאסר של חמש שנים, שהוטל עליו בשל דקירת אחותו בסכין על רקע החשד שהיא חיללה את כבוד המשפחה. העונש שהוטל על המערער הולם את חומרת המעשים ואת עברו הפלילי.

הערעור נדחה.