ע"פ 8062/01 ראתב אבו גריבה נ. מדינת ישראל

המערער נמצא אשם בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירות של ניסיון לאינוס ומעשה מגונה, שביצע בנערה אשר טרם מלאו לה 17, אשר אותה אסף במכוניתו תוך שימוש בכוח. נגזרו עליו שש וחצי שנות מאסר, מתוכן ארבע וחצי שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. כמו-כן, חויב הוא לפצות את קורבן העבירות בסכום של 18,000 ש"ח.

ערעורו מופנה כנגד ההרשעה ולחלופין כנגד חומרת העונש. ברם, בדיון בפנינו צמצם המערער את ערעורו לטענה, כי מעשיו הפליליים לא חרגו ממעשים מגונים בכוח, וכי חומר הראיות, שהיה מהימן על בית-המשפט המחוזי, אינו מוכיח במידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי, כי ביקש לאנוס את המתלוננת.

טענה זו אינה יכולה להתקבל. שכן, הן תיאור המעשים שעשה במתלוננת והן דבריו שלו בעימות במהלך החקירה, שבגדרם הודה כי משך בשערה של המתלוננת "כדי לקיים עמה יחסים" ואמירות דומות, מלמדות – ללא הותרת ספק סביר – כי המערער ניסה לאנוס את המתלוננת. אלא, שכמתואר בהכרעת-הדין, הצליחה המתלוננת להימלט מפניו. העונש שהוטל עלה מערער הוא מתון ביותר, גם אם מתחשבים בעברו הנקי ובנסיבותיו האישיות והמשפחתיות, ולא מצאנו עילה להתערב בעניין.

אנו דוחים איפוא את הערעור הן על ההרשעה והן על גזר-הדין.