ע"פ 8064/10 מאזן נבתיתי נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

לפנינו ערעור על גזר-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת ז' בוסתן ) מיום 20.9.2010 (ת"פ 30955-11-09).

המערער הורשע בעבירות של גניבת רכב, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, כניסה לישראל ללא היתר, נהיגה ללא רישיון ונהיגה ללא ביטוח. לפי כתב האישום, המערער גנב משאית מרעננה, נהג בה כשאין ברשותו רישיון נהיגה ונסע עמה לכיוון טירה. ניידת משטרה שעסקה בפעילות כנגד מסיעי שב"ח, שעמדה בקרבת קבר בנימין, הבחינה במשאית החשודה ולאחר בירור פרטים מתוכם התברר, כי מדובר במשאית גנובה התפתח מרדף אחר המשאית. המערער לא שעה להוראות השוטרים לעצור ובמהלך המרדף שהתנהל אחרי המשאית, עבר שלושה צמתים באור אדום, פגע במעקה בטיחות, סיכן את התנועה בדרך ואת העוברים בה ובמהלך נסיעתו התנגש ברכבו של ליאור כץ שעמד ברמזור באור אדום, שעה שהיה בדרכו לעבודה. רכבו של ליאור הועף, אך המערער לא עצר לראות את תוצאות פגיעתו והמשיך לנהוג לכיוון טירה עד שהגיע למטע גויאבות שם "נתקע" הרכב. המערער יצא מהרכב, ברח רגלית עד שנעצר על-ידי השוטרים.

על בסיס הרשעה זו, גזר בית המשפט המחוזי על המערער מאסר לתקופה של 72 חודשים מתוכם ירצה בפועל 60 חודשים והיתרה תהיה על תנאי שלא יעבור תוך 36 חודשים מיום שחרורו עבירות בהן הורשע למעט עבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו או כניסה לישראל; מאסר על תנאי של 5 חודשים שלא יעבור תוך 36 חודשים מיום שחרור עבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו וכניסה לישראל שלא כדין; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 5 שנים מיום שחרורו וכן פיצוי לנהג בו פגע, ליאור כץ, בסכום של 2,500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. במסגרת גזר-הדין, עמד בית המשפט על שורה של שיקולי הנוגעים לעניין העונש. בית המשפט עמד על הסכנה שיש לתושבי המדינה שנקלעים באקראי לנתיב נהיגתם של נהגים המסכנים את חייהם וכן לשוטרים שנאלצים להשתתף במרדפים. עוד ציין בית המשפט את הפגיעה הכלכלית שיש בעבירות של גניבת רכב. מכאן עבר בית המשפט לבחינת נסיבותיו האישיות של המערער וציין, כי העובדה שהמערער ביצע את העבירות בשל המצב הכלכלי בו הוא ומשפחתו נמצאים אינה יכולה להוות נימוק לקולא, שכן הוא נכנס לתחומי המדינה לא כדי להתפרנס גרידא בעבודה לגיטימית אלא כדי לבצע עבירות חמורות בתחומי המדינה. כמו-כן, התייחס בית המשפט לכך שאין זו הפעם הראשונה שהמערער נכנס לתחומי מדינת ישראל ומבצע בה עבירות. כשיקול לקולא התייחס בית המשפט להודאתו של המערער ונטילת האחריות בעקבות כך והעובדה שהוא הביע צער וחרטה על מה שקרה.

על גזר-דין זה ערער המערער בפנינו. במסגרת הערעור, טוען המערער, כי העונש שנגזר עליו חורג ממדיניות הענישה המקובלת. בהקשר זה, המערער טוען כי רצה לנצל את זכותו ולנהל הליך הוכחות, שכן סבר, כי יצליח לזמן לבית המשפט עדי הגנה שיוכלו להביא לזיכויו אך מכיוון שעדים אלה הם תושבי השטחים, הדבר לא צלח בידו, אך לטעמו היה על בית המשפט להתחשב בכך. לצד זאת, טוען המערער, כי בית המשפט המחוזי לא נתן די משקל לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות ולכך שהיה במצוקה כספית. עוד מוסיף וטוען המערער, כי בית המשפט אף לא נתן די משקל לעובדה, כי הוא הביע צער וחרטה כנה על שאירע.

המשיבה השיבה לערעור בדיון בפנינו וטענה, כי מדובר בעבירות חמורות וכי הענישה במקרה זה סבירה.

לאחר שעיינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ובהודעת הערעור, ולאחר ששמענו את הצדדים, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות.

הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי

(לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 29.1.2009, פסקה 11)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה ברורה שכזו לחומרה.

המערער ביצע עבירות חמורות בתעוזה רבה ותוך סיכון רב של חיי אדם. הוא גנב משאית, המשיך בנסיעה למרות שניידת משטרה דלקה אחריו והורתה לו לעצור, סיכן כלי רכב ואף כשהמשאית נתקעה, הוא ברח מהשוטרים רגלית. בנוסף, המערער פגע ברכב שעמד ברמזור אדום, ולא עצר. הדבר מעיד על הזלזול בחיי אדם. יתרה מכך, למערער עבר פלילי הכולל שש הרשעות קודמות בהן שלוש עבירות של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, התחזות כאדם אחר במטרה להונות, תקיפה סתם ושתי עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק. המערער ביצע עבירות פשע חמורות, הפר כללי זהירות בסיסיים וסיכן חיי אדם.

נדרשנו לטיעוניו האמורים של המערער, אולם לא מצאנו צידוק להתערבות בעונש שנגזר עליו. גזר דינו המנומק של בית המשפט המחוזי עמד על כלל השיקולים הרלוואנטיים לעניין העונש.

סוף דבר, הערעור נדחה.