ע"פ 8107/07 ארתור גייבציאן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

ביום 25.6.04 החזיק המערער באקדח אשר נגנב מבעליו בחודש יולי 2003, כשהוא טעון במחסנית ו-17 כדורים. בכתב האישום שהוגש נגדו לבית המשפט המחוזי נטען, כי המערער ירה מאותו אקדח 4 כדורים באחד מרחובותיה של תל-אביב. המערער הודה בעובדות אשר יוחסו לו, ובעקבות כך הורשע בעבירות של אחזקת נשק וירי באזור מגורים, עבירות לפי סעיפים 144(א) ו-340א לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בגין כל אלה נדון המערער ל-10 חודשי מאסר, 8 חודשים מאסר על-תנאי, וכן הופעל מאסר על-תנאי בן 12 חודשים שנגזר לו בשנת 2000. נקבע, כי 5 חודשים מתוך המאסר המותנה שהופעל יצטברו לעונש שנגזר בפרשה הנוכחית.

בערעור שבפנינו, בו מלין המערער כנגד חומרת העונש, נטען כי לא ניתנה הדעת למצבו הנפשי המורכב. לטענתו, הוא נפצע במלחמה באפגניסטן כאשר שרת בצבא הרוסי, ובעקבות כך חלה נסיגה במצבו שהתבטאה בנדודי שינה והתקפי זעם. לאחר אובדן נוסף אותו חווה (פטירת אחיו), נדון המערער למאסר בעקבות עבירת אלימות שביצע. מאותו מאסר הוא שוחרר בחודש אפריל 2002, ובמשך שנה נוספת היה נתון בפיקוח שרות המבחן. בעקבות העבירות אותן ביצע הפעם, קיים המערער קשר רצוף עם שרות המבחן, והתרשמותו של זה בתסקירו מיום 5.7.07 היתה שמצבו כיום מאוזן ויציב, והוא מבין את הצורך להתמיד בטיפול הפסיכיאטרי. ועוד נטען בנימוקי הערעור, כי המערער מנהל כיום אורח חיים נורמטיבי, מדיר רגליו מחברה שולית ועובד כדי לפרנס את משפחתו. נוכח כל אלה, סבור המערער כי לכליאתו תהיה השלכה שלילית קשה על השיקום בו החל, והיא תגרום לנסיגה בתפקודו.

כל אותם נימוקים המצדיקים הקלה בעונשו של המערער היו לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי שעה שניגש לגזור את העונש. אולם, מנגד ניצבה העובדה שמספר חודשים לאחר ששוחרר ממאסר ממושך, שב המערער לעסוק בפלילים, תוך שהוא אוחז באקדח שלא כדין, ואף יורה ממנו באזור מגורים. אכן, נסיבות חייו של המערער אינן פשוטות, אולם לא רק עניינו עומד במרכז הדיון בערעור, אלא גם עניינו של הציבור המחייב לנקוט ביד קשה כנגד מי שמחזיק בנשק שלא כחוק, ואף עושה בו שימוש. מנאשם מסוגו של המערער נשקפת סכנה, ומצערת העובדה שהוא לא למד את לקחו של המאסר הקודם בו נשא, כפי שעונש מאסר על תנאי משמעותי שעמד נגדו, לא הרתיעו מלשוב ולחטא בפלילים. בנסיבות אלו לא הובאה בפני בית המשפט המחוזי עילה כלשהי אשר תצדיק את אי הפעלתו של המאסר המותנה, וכל שניתן היה לעשות לטובת המערער נוכח השיפור שחל בתפקודו, היה להורות על תפיפה חלקית של תקופות המאסר. כך נהג בית המשפט המחוזי, ועל כן איננו סבורים כי הוכחה עילה המצדיקה את התערבותנו.

הערעור נדחה.