ע"פ 8115/11 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתפ"ח 28666-07-11 (כבוד סגן הנשיאה, צ' סגל והשופטים מ' יועד הכהן ו- ב' גרינברגר ).

נגד המערער הוגש כתב אישום הכולל חמישה אישומים והמייחס לו שלוש עבירות של מעשה מגונה במשפחה, לפי סעיף 351(ג)(3) בצירוף סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); שלוש עבירות של אונס בת משפחה, לפי סעיף 351(א) לחוק; עבירה של ניסיון מעשה מגונה בבת משפחה, לפי סעיף 351(ג)(1) וסעיף 25 לחוק; שתי עבירות של מעשה מגונה בבת משפחה, לפי סעיף 351(ג)(1) לחוק; מספר עבירות של מעשה מגונה בבת משפחה, לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק. לפי המתואר בכתב האישום, בשנת 1989 התחתן המערער עם ר'. לר' בת מנישואים קודמים, ילידת 1986, היא המתלוננת 1. לאחיה של ר' שתי בנות, המתלוננות 3-2, ילידות שנת 1992. לאחותה של ר' שתי בנות, המתלוננת 4, ילידת 1989, והמתלוננת 5, ילידת 1984.

לפי המתואר באישום הראשון, השכיב המערער את המתלוננת 1, כשהייתה כבת 16, לצדו במיטה, הכניס ידו לתחתוניה ונגע באבר מינה, ללא הסכמתה ולשם גירוי וסיפוק מיני. לפי המתואר באישום השני, כאשר הייתה המתלוננת 2 כבת 12, החדיר המערער את אצבעו לאיבר מינה. במקרה אחר תפס אותה ונישק אותה בפיה ללא הסכמתה. במקרה אחר, כאשר הסיע אותה מערער ברכבו, רצה לבצע בה מעשה מגונה, אך היא צרחה והשתוללה ולכן הוא ויתר על כוונתו. במקרה אחר, הוא השכיב אותה על ספה בסלון הבית ושכב עליה ללא הסכמתה ולשם גירוי וסיפוק מיני. לפי המתואר באישום השלישי, כאשר הייתה המתלוננת 3 כבת 16, ביקש ממנה המערער כי תנשק אותו בפיו, וכאשר סירבה אמר לה שהיא לא צריכה לפחד ממנו כי הוא לא יאנוס אותה. לאחר שאמרה לו כי היא רוצה לחזור לביתה, הוא חיבק אותה בחזקה, וחיכך את איבר מינו בגופה, ללא הסכמתה. לפי המתואר באישום הרביעי, המערער השכיב את המתלוננת 4, שהייתה כבת 13, לצידו במיטה, תוך שאבר מינו מתחכך בגופה, לשם גירוי וסיפוק מיני וללא הסכמתה. לפי המתואר באישום החמישי, כאשר הייתה המתלוננת 5 כבת שמונה, החדיר המערער, פעמיים, את אצבעו לאיבר מינה, נישק אותה על פיה מספר פעמים, השכיב אותה על מיטה כשהוא נשכב מעליה ומתחכך בגופה, וכן השכיב אותה על מיטה ואונן מספר פעמים. כל זאת ללא הסכמתה ולשם גירוי וסיפוק מיני.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, בעקבות הודאתו במסגרת הסדר טיעון. ביום 19.9.2011 הטיל בית המשפט על המערער עונש של 12 שנות מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו; שלוש שנות מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים; וכן פיצויי למתלוננות: למתלוננת 1 25,000 ש"ח, למתלוננת 2 50,000 ש"ח, למתלוננת 3 25,000 ש"ח, למתלוננת 4 40,000 ש"ח ולמתלוננת 5 50,000 ש"ח.

בגזר דינו התייחס בית המשפט אל תסקיר שירות המבחן שהוכן בעניינו של המערער שבו הומלץ להטיל עליו עונש מאסר בפועל לתקופה משמעותית, שיכלול התערבות טיפוליות. כן התייחס בית המשפט להערכת מסוכנות שהעריכה את מסוכנותו המינית של המערער כבינונית, כאשר עיקר המסוכנות הוא לבנות משפחה או לקורבנות מוכרות. לבית המשפט הוגשו גם תסקיר נפגעות העבירה, למעט למתלוננת 1, אשר סירבה לשתף פעולה. בתסקיר מתוארות ההשפעות הקשות שהיו למעשיו של המערער על המתלוננות ועל המשפחה כולה. בית המשפט התייחס לחומרת העבירות שביצע המערער ולנסיבות ביצוען, לכך שבוצעו במשך שנים ארוכות בקרובות משפחתו הקטינות, בניגוד לרצונן ותוך ניצול הקרבה המשפחתיות והאמון הרב שרחשו לו. עוד התייחס בית המשפט לכך שהצלקות שהותיר המערער בנפשן של הקטינות לא נרפאו. בית המשפט התייחס לכך שהמערער אדם נורמטיבי ללא עבר פלילי, אך קבע כי אין בכך כדי להטות את הכף לטובת שיקולים שיקומיים. בדומה, קבע בית המשפט כי נסיבותיו האישיות של המערער נסוגות מפני חומרת העבירות שביצע.

מכאן הערעור שלפנינו. לטענת המערער העונש שהוטל עליו הוא עונש חמור

אשר לא נתן משקל מספק לכך שהביע חרטה, הודה במיוחס לו והביע רצון להשתקם. בכל הנוגע לכך שהביע חרטה, טוען המערער כי שגה בית המשפט בכך שקבע כי לא מדובר בחרטה מלאה. לטענתו, חרטתו האמיתית נלמדת מעצם הודאתו במיוחס לו עוד בתחילת חקירתו במשטרה. בכל הנוגע להודאתו, טוען המערער כי לא ניתן לה משקל מתאים וזאת בייחוד נוכח העובדה שהיא חסכה מהמתלוננת את מעמד העדות בבית המשפט וכן חסכה זמן שיפוטי יקר. לסוף, טוען המערער כי שגה בית המשפט בכך שלא נתן משקל לנכונותו לעבור שיקום במהלך מאסרו. נוכח כל זאת, טוען המערער כי הוענש שהוטל עליו חמור, אף ביחס למקרים קשים יותר, וזאת למרות שהודה והביע חרטה.

מנגד, טוענת המשיבה כי העונש שהוטל על המערער אינו סוטה ממדיניות הענישה המקובלת וכי מדובר בעונש הולם בנסיבות העניין. לטענתה, הערכת המסוכנות והתסקיר מטעם שירות המבחן מלמדים על כך שהחרטה שהביע המערער לא הייתה שלמה. עוד טוענת המשיבה כי חומרת העבירות במקרה זה מטה את הכף ואין לתת משקל רב לכך שהודה. לבסוף, מציינת המשיבה כי טרם שולם הפיצוי למתלוננות.

לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיהן, בתסקיר העדכני מטעם שירות המבחן, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל , בפסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). המקרה שלפנינו אינו מצדיק את התערבותנו, זאת משלא מצאנו כי העונש שהוטל על המערער חורג ממדיניות הענישה המקובלת ביחס לסוג העבירות שבהן הורשע ונסיבות ביצוען.

העבירות המיוחסות למערער הן עבירות חמורות, כל אחת בפני עצמה וודאי שכולן יחד. לצערנו, מגיעות לפתחנו לא פעם פרשות של עבירות מין בתוך המשפחה, ולא פעם הדגשנו את החומרה היתרה של עבירות אלה ואת הצורך במדיניות של ענישה מרתיעה. יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בע"פ 701/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם 4.7.2007):

"המערער, בדרך מרושעת, חסרת רחמים ומעוררת שאט נפש, עשק את ילדותה של בתו, גזל ממנה את נעוריה, וגזר עליה חיים מיוסרים אשר ילוו אותה עוד שנים רבות. עבירות מין באשה הן עבירות קשות באשר לא רק פגיעה פיסית גלומה בהן, אלא גם פגיעה נפשית ורמיסת כבודה של הקורבן כאדם. קשות שבעתיים הן עבירות מין המתבצעות בתוך משפחה, ובמיוחד כאשר אב מבצען בבתו, בשר מבשרו. המערער, שבוי בידי יצרו ותאוותו, ראה בילדתו אובייקט מיני זול ונגיש בו עשה ככל העולה על רוחו, משל היתה גוף נטול נשמה. מערער זה מקומו מאחורי סורג ובריח, והואיל ונדמה כי בעבירות מסוג זה חוטאים לא מעטים, ראוי כי רמת הענישה תהיה כזו שתהווה גם מסר ברור וחד משמעי לרבים".

כך גם בענייננו. המערער ביצע עבירות מין בבתו החורגת ובאחייניותיה הקטינות של אשתו, במשך תקופה ארוכה ומבלי לתת את הדעת להשפעה הקשה שתהיה למעשיו על גופן ועל נפשן. מעשים מסוג זה יש להוקיע ובצדק קבע בית המשפט המחוזי כי יתר השיקולים לקולה נסוגים מפניהם. כמו כן, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה החרטה שהביע המערער אינה חרטה כנה. מסקנה זו מתחזקת נוכח התסקיר העדכני שהוגש מטעם שירות המבחן בעניינו של המערער, שבו נכתב כי הוא הודה לצורך עסקת הטיעון, וכי הוא ביקש להמתין עד להחלטה בערעור בטרם ישתלב בהליך טיפולי. נוכח האמור לעיל, שוכנענו כי בית המשפט המחוזי איזן נכונה בין כלל השיקולים הרלבנטיים וכי העונש שהוטל על המערער הוא עונש ראוי בנסיבות העניין.

אשר על כן, הערעור נדחה.