ע"פ 813/02 מדינת ישראל נ. פתחי חבשי

השופט א' א' לוי :

1.המשיב הורשע על פי הודעתו בעבירות של התעללות בקטין, תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפת קטין, ותקיפה הגורמת חבלה ממש בנסיבות מחמירות. קורבנו הראשון של המשיב היתה אשתו, ולמעשה אלימותו כלפיה נמשכת מאז נישואיהם. אך לא בכך בלבד מתמצה פן החומרה שבהרשעת המשיב, הואיל וזו עוסקת גם באלימות קשה שהוא הפגין כלפי ילדיו, כולם קטינים רכים בשנים, שסבלו קשות מנחת זרועו, ולעתים הוא עשה זאת תוך שהוא משתמש באביזרים שונים כמו חגורה וכבל חשמלי, שעל פגיעתם הרעה אין צורך להרבות מלים.

בית המשפט גזר למערער 24 חודשי מאסר ו24- חודשי מאסר על-תנאי, וכן חויב לחתום על התחיבות להימנע מעבירה. על קולת העונש מערערת המדינה.

2.נראה שמקור הרע בהתנהגות המשיב מצוי בתלותו בסמים ואלכוהול. מאלה הוא מתקשה להיגמל, וניסיונות שנעשו בעבר כדי לסייע לו, לא נשאו פרי, בעיקר משום שהמשיב לא גילה נכונות לעשות תפנית בחייו. על רקע זה לא יכול היה שרות המבחן לבוא בהמלצה טיפולית לערכאה הראשונה, והענין הזה זכה לביקורתו הקשה של בא-כוח המשיב בעת טיעונו בפנינו, הואיל ועל פי השקפתו לא עשה שרות המבחן את מלאכתו נאמנה ולא העמיק בחקירתו.

בית המשפט המחוזי דחה את טרונייתו של בא-כוח המשיב כלפי שרות המבחן, ואנו סבורים שבדין נהג כך. שירות המבחן לא הצליח לגבש המלצה טיפולית לא משום שלא העמיק בחקירתו, אלא עקב כך שהמשיב לא נטה לשתף פעולה עמו. ואם נותר ספק בעניין זה, די להפנות לכך שבחודשים אשר חלפו מאז ניתן גזר-הדין, יכול היה המשיב לעשות את אותה תפנית שהכל מייחלים לה, ולפנות לשירותי הרווחה השונים על מנת שיסייעו לו להיגמל מהתמכרותו, מחד, ולנסות למצוא פתרון להתנהגותו האלימה, מאידך. אך מתסקיר חדש שהונח בפנינו עולה כי לא לכיוון זה פנה המשיב, אדרבא, התברר שהמשיב מוסיף להתנגד ליצור קשר עם גורמי הטיפול, מתכחש לביצוען של העבירות, ואף מסרב ליטול חלק בקבוצת טיפול לגברים אלימים.

לו נהג המשיב אחרת, אפשר היה לזקוף זאת לזכותו בבוא בית המשפט של ערעור לשקול את עתירתה של המדינה להחמיר בעונש, שגם על פי השקפתנו נוטה הוא לקולא. ערכאה זו מנחה את עצמה שלא להתערב בגזר-דין, אלא אם הוא חורג במידה מופרזת ממדיניות הענישה המקובלת, והיא לא תעשה זאת גם אם היא סבורה שלו ישבה לדין כערכאה ראשונה היתה מחמירה עם נאשם יותר ממה שנגזר לו בפועל. אך המצב בעניינו של המשיב שונה, הואיל וכל עוד לא יעשה תפנית של ממש באורחותיו, הוא מהווה סכנה מוחשית לבני-משפחתו, ומי שנוהג כך ראוי שייגזר לו עונש מכביד, גם על מנת להעביר לכל את המסר שאלימות בכלל, ובתוך המשפחה בפרט, היא תופעה שיש להגיב עליה בחומרה וביד קשה.

לפיכך, ולאחר שהנחינו את עצמנו שלא למצות את הדין עם המשיב, אנו מקבלים את הערעור ומעמידים את עונש המאסר בפועל בו ישא המשיב על 4 שנים. יתר חלקיו של גזר-הדין של בית המשפט המחוזי, יישארו על כנם.