פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט
לערעורים פליליים
ע"פ
8151/10
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ח' מלצר
המערער:
ניסים נידם
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על גזר דינו של בית המשפט
המחוזי בחיפה, מיום 21.9.10, בת.פ. 33796-12-09, שניתן על ידי השופטת ברכה
בר-זיו
תאריך הישיבה:
ח' באלול התשע"א
(07.09.11)
בשם המערער:
עו"ד עופר אשכנזי
בשם המשיבה:
עו"ד אבי וסטרמן
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה נטען, כי בתאריך 23.12.09, בשעה 15:00 לערך, פרץ ויכוח בין המערער לאלכסנדר רוגונסקי (להלן: המתלונן) בעקבותיו עזב המערער את המקום ושב לשם לאחר מספר דקות כשהוא מצויד בסכין. המתלונן נמלט לתוך החנות, אולם המערער שכנע אותו לצאת משם ואז דקר אותו עם הסכין בירכו ובגבו.
המערער התגונן בהליכים בפני הערכאה הדיונית בטענה כי פעל מתוך הגנה עצמית. לגרסתו, בעת שהגיע לחנות כדי לקנות סיגריות, הוא ראה את המתלונן שהיה בגילופין, וזה אמר לו דבר מה ברוסית שנשמע כקללה. בעקבות כך ביקש המערער מהמתלונן לצאת מהחנות ושאלו מדוע הוא מקלל אותו, ועל כך הגיב המתלונן באלימות שגרמה, בין היתר, לשבר באפו של המערער. לאחר כל אלה, פנה המערער לביתו, שטף את פניו ושב לחנות מתוך כוונה (בלשונו) " לסגור את הספור הזה, שלא יהיה בלגן... רציתי לבוא ולהשלים איתו...". דא עקא, בתום
שמיעתן של ראיות הצדדים קבע בית המשפט המחוזי (ראו הכרעת הדין בעמ' 12), כי אף שהמתלונן הפעיל כלפי המערער מה שהוגדר כ"אלימות פיסית", לא שב המערער לזירה כדי להשכין שלום. אדרבא, נמצא כי המערער הוביל את המתלונן למקום צדדי, וגם אם לא הגיע לשם כשהוא מצויד בסכין, הוא טרח לחטט בתוך פח כלשהו ממנו נטל חפץ חד ועמו דקר את המתלונן. נוכח האמור נקבע כי למערער לא עומד הסייג הקבוע בסעיף 34י' לחוק העונשין, ובעקבות כך הורשע, בין היתר, בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין. בהמשך, נדון המערער ל-42 חודשי מאסר, 18 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 2000 ש"ח.
בערעור שבפנינו המערער שוב אינו משיג על הרשעתו, ובקשתו היא כי נקל בעונשו. נטען, כי תחילת הפרשה בהתגרותו של המתלונן; מדובר במערער צעיר שמגיל רך הועבר למסגרות חוץ ביתיות, עקב היות אביו מכור לשימוש בסמים מסוכנים; הנזקים שנגרמו למתלונן לא היו קשים וזמן החלמתו היה קצר; המערער הביע חרטה, ומבקש להמשיך בתהליך השיקומי בו החל קודם לביצוע העבירות; כליאתו עלולה לסכל את הסיכויים לשיקומו; לבסוף, נטען כי העונש חורג לחומרה מרמת הענישה הנוהגת.
אין בידינו לקבל את הערעור, ולו מן הטעם שכל אשר נטען בפנינו לא נעלם מעיניו של בית המשפט המחוזי. יתרה מכך, המערער חטא בפרץ קיצוני של אלימות שתוצאתו היתה עלולה להיות אף קשה יותר מזו שהתרחשה בפועל. גם אם המתלונן לא טמן את ידו בצלחת, למערער היתה הזדמנות לקטוע את האירוע האלים ולפנות בתלונה לרשויות אכיפת החוק. אולם הוא בחר לעשות דין לעצמו, חזר לזירה ודקר את יריבו. בנסיבות אלו, ועל רקע המציאות הקשה של שימוש תכוף בסכינים וכלי משחית אחרים כדי "ליישב סכסוכים", לא היה מנוס מלהורות על כליאת המערער. מסקנה זו מתחייבת ביתר שאת נוכח עברו הפלילי.
אי לכך, הערעור נדחה.
ניתנה היום, ח' באלול התשע"א (07.09.11).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט