ע"פ 8153/11 משה ארביב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 26.9.2011 (ת"פ 21457-11-10, כבוד השופטת ק' רג'יניאנו ).

בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקש, בעקבות הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של נשיאת והובלת נשק וקשירת קשר לביצוע פשע וביום 26.9.2011 הטיל עליו, בין היתר, עונש של 40 חודשי מאסר בפועל, וכן קנס בסך 75,000 ש"ח שישולם ב-12 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, או 12 חודשי מאסר תמורתו. הבקשה שלפניי מתייחסת לרכיב הקנס בלבד.

בגזר דינו, התייחס בית המשפט לחומרת העבירות בהן הורשע המבקש וציין כי מדובר ב"אחת הפרשות היותר חמורות של גניבת כלי נשק מבסיס צבאי על ידי חיילים". עוד קבע בית המשפט כי התלבט האם לסטות מהסדר הטיעון אך החליט לבסוף להטיל על המבקש את עונש המאסר שהוסכם עליו במסגרת הסדר הטיעון. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי לא יוכל לקבל את בקשת באי-כוח הנאשמים להימנע מהטלת קנס.

על רכיב הקנס בגזר דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית משפט זה, ומכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקש, מצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לשלם את הקנס שהוטל עליו, זאת בייחוד לנוכח העובדה שהוא צפוי לרצות עונש מאסר ממושך. לפיכך, המשמעות היא הטלת הקנס על הוריו, דבר שלטענתו חוטא למטרות הענישה. עוד טוען המבקש כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לכך שהודה וכן לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות.

לאחר שעיינתי בבקשה שלפניי, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובערעור שהגיש המבקש, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא מלפני בית משפט זה, כי ככלל בית המשפט אינו נוטה לעכב ביצוע תשלומו של קנס, שכן

"תשלום קנס, להבדיל מעונש מאסר, אינו גורם, ברוב רובם של המקרים, נזק בלתי הפיך, שהרי במידת הצורך ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. דברים אלו נכונים אף ביתר שאת מקום בו המשיבה הינה מדינת ישראל" (ע"פ 10861/07 ממן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.6.2008). המקרה שלפניי אינו מקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה זו. המבקש לא ביסס את טענתו בדבר מצבו הכלכלי הקשה ולא שוכנעתי כי אינו מסוגל לעמוד בתשלומים החודשיים שקבע בית המשפט המחוזי (כ-6,000 ש"ח בחודש), בין היתר נוכח יכולתו לשאת בהוצאות שכ"ט עו"ד פרטי ששכר לעצמו (והשוו: ע"פ 10209/03 שפיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.11.2003)).

סוף דבר, הבקשה נדחית.