ע"פ 8219/13 אחמד סרחאן נ. מדינת ישראל

בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי, אשר הטיל על המערער מאסר לתקופה של ארבע וחצי שנים.

1.

אשר לסיכויי הערעור, אומר בקצרה ומבלי לקבוע מסמרות, כי איני סבור שסיכוי הערעור גבוהים. מבלי להידרש לטענות המשפטיות הנוגעות לקבילות ההודעה שמסר המבקש בפעם השנייה במשטרה, ובה הודה כי הוא היה הנהג, הרי שקיימות שורה של ראיות אשר מסבכות את המבקש בביצוע העבירות. דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת של ממש שהרכב הפוגע היה הרכב שבבעלותו של המבקש (אשר נרשם על שמו על מנת שאביו ימשיך לקבל הבטחת הכנסה) וראוי לציין כי פוליסת הביטוח לא כללה נהג צעיר (ככל הנראה על מנת לחסוך בעלות הפרמיה). השוטרים שהגיעו למקום קיבלו פרטים ראשונים כי מדובר ברכב מסוג "אופל אסטרה" לבן, קיבלו את הספרה הראשונה והאחרונה של הרכב, הרכב זוהה בשתי מצלמות האבטחה, כאשר הגיעו לביתו של המבקש התברר כי חזית הרכב נשטפה בעוד שהרכב עצמו לא נשטף. התגלו גם סימני שפשוף על החזית, והגרסאות לגבי שטיפת הרכב היו פתטיות ועילגות.

האב נטל על עצמו את האחריות וטען שהוא זה שנהג ברכב. אציין כי העובדה שהפוליסה לא כללה נהג צעיר, יוצרת מניע לאב להפליל את עצמו במקום את בנו במישור האזרחי (מאחר שאם הבן נהג ללא פוליסה בתוקף, הרי שהוא עלול לחוב בתשלום הפיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975). מכאן, שעל פי הגרסאות שהעמידו האב ובנו – ואף בהתעלם מהודאת הבן – יכולות להיות שתי אפשרויות בלבד בשאלה מי נהג ברכב: האב או הבן. גם בהנחה שלא ניתן לזהות במצלמות האבטחה את פניו של הבן, הרי שניתן לזהות כי לא מדובר באב. משכך, "ברירת המחדל" היא שהבן-המבקש הוא שנהג ברכב. לכך יש להוסיף כי בית המשפט לא רחש אמון לגרסאות הסותרות-מבולבלות-בלתי הגיוניות שמסרו האב והבן.

עד כאן באשר לסיכויי הערעור.

2.

אילו עצרנו את הילוכנו בנקודה זו, הרי שהייתי דוחה את הבקשה. אולם, בהתחשב בכך שלמבקש אין עבר פלילי, בהתחשב בכך שהתייצב למשפטו לכל אורך הדרך ללא בעיות מיוחדות, בהתחשב בטענות לגבי החלופות הראויות לעבירת ההפקרה, בהתחשב בכך שערעור על הכרעת הדין עלול להיקבע-להישמע-להיות מוכרע בבית משפט זה בטווח של למעלה משנה – בהתחשב בכל אלה, אני נכון להיעתר לבקשה ולהורות על עיכוב ביצוע ופסק הדין.

3.

למותר לציין כי פסילת הרישיון שהושתה על המבקש נותרת בתוקפה. היה כי המבקש ייתפס כשהוא נוהג חלילה עד למועד ההכרעה בערעורו, יהיה בכך עילה למדינה לחזור ולעתור לביטול החלטתי זו.