ע"פ 823/03 עלי דעייף נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר :

המערער נמצא אשם, על-יסוד הודאתו בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה והוטלו עליו שמונה שנות מאסר מתוכן שש שנים לריצוי בפועל ושנתיים על-תנאי, שלא יעבור עבירות מסוג פשע או עוון במשך שלוש שנים.

הערעור מופנה כלפי חומרת העונש.

ראשית, נטען כי התנאי רחב מידי שכן כלולות בו עבירות אלימות מסוג עוון. טענה זו נראית לנו, ועל-כן אנו מקבלים את הערעור, במובן זה שהעבירות המפעילות את התנאי יצומצמו לעבירות מסוג פשע בלבד.

בערעור כנגד חומרת עונש המאסר שהוטל על המערער טען סניגורו, כי המערער סובל מהפרעות נפשיות ונזקק לטיפול תרופתי, שאם יתמיד בו, יהיה מסוגל לשלוט בעצמו, כי נערכה סולחה בין משפחתו לבין משפחת המתלונן, המתגוררת באותו כפר וכי כנגד המערער בעת ביצוע העבירה לא היה עונש מאסר על-תנאי.

לא מצאנו יסוד להתערב בעונש המאסר.

לפי עובדות כתב-האישום, בהן הודה המערער, תקף הוא במסור מכני לכריתת עצים את המתלונן וגרם לו לחתכים בראשו ובחזהו, אלא שלא הצליח להשלים את החיתוך אך משום שחולצת המתלונן נתפשה בלהב המסור והמסור נעצר. בנוסף, למערער עבר פלילי חמור הן בעבירות רכוש והן בעבירות אלימות.

המערער הוכיח בהתנהגותו הבלתי-נשלטת, כי הוא מסוכן. העונש המרבי הקבוע בחוק לעבירה שבה הורשע הוא 20 שנות מאסר, ונראה כי בית-המשפט המחוזי התחשב במידה ראויה בנסיבות, אותן ציין הסניגור. איננו רואים מקום להקלה נוספת.

בכפיפות לשינוי התנאי כאמור, נדחה הערעור.