ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 8233/98
בפני: כבוד השופט י' קדמי
כבוד השופט י' זמיר
כבוד השופט מ' אילן
המערער : יואב שעשע
נגד
המשיב ה : מדינת ישראל
ערעור על פסק-דינו של המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו 4001/98 שניתן על ידי
כבוד השופטים: נ' עמית, ש'טימן, ג' קרא
תאריך הישיבה: כ"ב בתמוז התשנ"ט (6.7.99)
בשם
המערער : עו"ד אמיר ציון
בשם
המשיב ה: עו"ד אלון אינפלד
פסק-דין
בתום הדיון בערעור, ביום 6.7.99 הודענו על דחיית הערעור; ועתה אנו מעלים על הכתב את נימוקינו.
המערער הורשע - על פי הודאתו - בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.פ. 4001/98) בעבירות הריגה ונשיאת נשק שלא כדין ונדון לשבע שנים מאסר מתוכן חמש שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. הרשעת המערער נעשתה על בסיס הסדר טיעון, לפיו: העבירה שיוחסה למערער בכתב האישום הומרה מרצח להריגה; ולענין העונש סוכם שהתביעה תעתור לשבע שנים מאסר בפועל, כאשר המערער יוכל לטעון לעונש קל יותר ככל שימצא לנכון.
הערעור מכוון כנגד מידת העונש. בבסיס הרשעתו של המערער עומדת התערבותו בסכסוך שהתגלע בין המנוח וחבריו לבין חבריו שלו.
בעקבות התערבותו בסכסוך, הוכה המערער באגרוף על ידי המנוח; ואז עזב את המקום וחזר כעבור זמן קצר כשברשותו אקדח. אחיו של המערער - הנאשם גם הוא בפרשה זו - נטל מהמערער את האקדח ודרש לדעת מי היכה את המערער; ומשהצהיר המנוח שהוא היה זה שהיכה את המערער, מסר אחי המערער את האקדח לאחר והחל להתקוטט עם המנוח. ידו של המנוח היתה על התחתונה וכשפנה להסתלק מן המקום, נורו - מן האקדח - שתי יריות, שאחת מהן פגעה בערפו של המנוח וגרמה למותו. זהותו של מי שהפעיל את האקדח ופגע במנוח נותרה עלומה.
לשיטתו של ב"כ המערער, החמיר בית המשפט המחוזי עם שולחו יתר על המידה, ולהלן עיקרי טענותיו. ראשית - בית המשפט לא נתן משקל נאות לקולה, לכך שבינתיים קבעה ההלכה הפסוקה שאין די בעובדות שבהן הודה מרשו כדי לבסס הרשעה בגרימת מוות; ואילו התקיים הדיון בעניינו עתה, היה מורשע - על פי העובדות האמורות - בגרימת חבלה בלבד. ושנית - בית המשפט לא שמר על יחס נאות בין העונש שגזר על המערער לבין זה שגזר על אחיו, שהואשם יחד עמו באותו כתב אישום; וזאת - על אף, שלמעשה, ההתנהגות העומדת בבסיס הרשעתם זהה. ושלישית - כי בהתחשב באישיותו החיובית ובמאמצים העילאיים שעשה המערער על מנת להיחלץ מעזובה משפחתית, מן הראוי להתיחס אל המקרה כאל ארוע חריג וחד פעמי; ולא לחסום את המשך התקדמותו של המערער בתקופת מאסר ממושכת.
שלוש הטענות אינן מקובלות עלינו ולהלן עיקרי טעמינו.
הטענה הראשונה, נעוצה בפסיקתו האחרונה של בית משפט זה, לפיה אין מרשיעים בעבירה של גרימת מוות אלא אם נתקיימה אצל הנאשם מודעות לאפשרות התרחשותה של תוצאה קטלנית דווקא; ובכך בוטלה ההלכה שפסק בית משפט זה לפני התיקונים מס' 39 ומס' 43 לחוק העונשין, לפיה די לענין זה במודעות לאפשרות התרחשותה של פגיעה גופנית רצינית. לשיטת ב"כ המערער, דין שינוי ההלכה הפסוקה בענין זה, כדי שינויה של הוראה חקוקה; ומששונתה הוראה חקוקה בצורה המיטיבה עם הנאשם, מן הראוי להנותו הימנה גם אם השינוי התרחש לאחר מועד ביצוע העבירה.
לטענה זו השיב ב"כ התביעה, כי אילו נכרת הסדר הטיעון לאחר שינוי ההלכה כאמור, לא היתה התביעה מסכימה לתיקון כתב האישום באופן שתיוחס במסגרתו למערער מודעות לאפשרות התרחשותה של פגיעה גופנית בלבד; והיתה עומדת על הודאה בקיומה של מודעות לאפשרות התרחשותה של תוצאה קטלנית, כתנאי לעריכת הסדר הטיעון.
הסכמת התביעה לתיקון כתב האישום באופן שתירשם בו קיומה של מודעות לאפשרות התרחשותה של חבלה גופנית רצינית בלבד, היתה כפופה, איפוא, לכך שמודעות כזו מספיקה להרשעה בעבירה של הריגה; ואכן - על פי ההסדר קיבל עליו המערער להודות בעבירת הריגה דוקא. במצב דברים זה, מנוע ב"כ המערער לטעון לשינוי ההלכה הפסוקה כאמור; שעיקרו של ההסדר היה מכוון להשגת הודאה - והרשעה - בעבירה של הריגה דוקא.
הטענה השניה מבוססת על קיומה של התנהגות זהה אצל המערער ואצל אחיו; ולא היא. חומר הראיה מלמד: כי המערער " הכניס " את האקדח לזירת הארוע, שהרי הוא זה שהביאו ואיים באמצעותו על המנוח וחבריו; ואילו אחי המערער "הוציא" את האקדח מזירת הארוע, בכך שמסרו לאחר כאשר פנה למאבק עם המנוח.
"הכנסת" האקדח לזירה, מהווה מעשה חמור מאין כמוהו והיא העומדת בבסיס הרשעתו של המערער באחריות להריגתו של המנוח. ואילו החזקת האקדח לצורכי "הוצאתו" מן הזירה, מהווה בעיקרה החזקת נשק שלא כדין ואין בינה לבין האחריות לגרימת מותו של המנוח ולא כלום.
במצב דברים זה, אין כלל מקום להשוואה בין התנהגותו של המערער לבין התנהגות אחיו. כל אחד מהם עבר בהתנהגותו עבירה אחרת שונה על פי טיבה מן העבירה שעבר האחר; ובדין נגזר על כל אחד מהם עונש שונה, כמתחייב מטיבה של ההתנהגות המיוחדת לכל אחד.
ולבסוף, אכן יש להניח שתקופת מאסר ממושכת תיפגע בהישגיו החברתיים של המערער, אשר - כמפורט בתסקיר שירות המבחן ובעדויות האופי שהושמעו מטעמו - הצליח במאמצים מרובים לעלות על דרך הקידמה וההתקדמות. ברם, התוצאה הקטלנית שנגרמה עקב הכנסת אקדח - שמוות בו - למעגל סכסוך בין אישי בינו לבין המנוח מחייבת הטלת עונש חמור, שיהיה בו כדי לקבוע את חומרת המעשה בהכרתם של עבריינים בכח. במצב דברים כזה, חייבות נסיבות אישיות לסגת מפני הענין הציבורי.
לאור כל האמור לעיל, החלטנו לדחות את הערעור. המזכירות תדאג להבאת הנימוקים לידיעת בעלי הדין.
ניתן היום, כח באב
תשנ"ט (12.7.99)
ש ו פ ט
ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98082330.
H02