ע"פ 8248/11 עו"ד אבן אור נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט י' יצחק ) מיום 6.11.2011, שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 13718-01-11.

1.

בתאריך 3.1.2011 הוגש כנגד המערער כתב אישום המייחס לו עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בדיון הראשון שנערך בתיק ביום 9.3.2011 החליט בית המשפט (השופט ד' בארי ) כי היות שחומר החקירה לא צולם על ידי הנאשם לא יהא זה צודק לבצע הקראה של כתב האישום ולכן נדחתה ההקראה לדיון הבא. בדיון הבא שנערך בתיק ביום 30.3.2011 פסל עצמו השופט בארי מלישב בתיק זה נוכח היכרות רבת שנים עם המערער. לפיכך הועבר התיק למותב אחר וביום 6.9.2011 נערך דיון נוסף בו הוקרא למערער כתב האישום והלה כפר באמור בו. נוכח זאת נקבע התיק לדיון הוכחות. ביום 11.10.2011 וטרם קיום דיון ההוכחות בתיק עתר המערער לבית המשפט הגבוה לצדק למתן צו על תנאי למחיקת כתב האישום נגדו וצו ביניים לדחיית דיון ההוכחות הקבוע בתיק. במסגרת דיון ההוכחות שנערך ביום 31.10.2011 נדחתה בקשתו של המערער לדחיית הדיון עד למתן פסק דין בעתירה. כמו כן נדונו במעמד זה מספר בקשות נוספות של המערער. ביום 6.11.2011 דחה בית המשפט העליון את עתירתו של המערער על הסף. נפסק כי ככל שיש לעותר טענות כלפי אופן הגשת כתב האישום או לגבי ניהול ההליך הפלילי עליו לעשות כן לפני הערכאה הדיונית שדנה בעניינו.

2.

ביום 6.11.2011, הגיש המערער בקשה שכותרתה "בקשה לפסלות בית משפט זה (ואם יסרב – דחיית דיון הוכחות, עד למתן החלטה בערעור שיוגש)". בבקשתו טען המערער כי נפלו מספר שגגות בהחלטותיו הדיוניות הבאות של בית המשפט: המערער טען שנכפתה עליו הקראת כתב האישום למרות שלא היה מוכן לכך, כיוון שבהזמנה לדיון צוין כי מדובר ב"דיון תזכורת"; בית המשפט סירב לאפשר הקלטת הדיונים ללא נימוק חרף הסכמת המשיבה; בית המשפט סירב לאפשר הצגת תיקו הפסיכיאטרי של המתלונן כנגד המערער למרות שתיק זה הוצג במסגרת תיק אחר; בית המשפט סירב לדחות את דיון ההוכחות למרות שבתיק אחר נדחה הדיון בשל מצבו הפסיכיאטרי של המתלונן.

3.

בית המשפט דחה את בקשת הפסלות תוך שהתרשם שהמערער עושה כל שביכולתו על מנת לדחות את מועד ההוכחות בתיק. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי, בו חוזר המערער על טענותיו כפי שהוצגו בבקשת הפסלות.

4.

דין הערעור להידחות. עיון בבקשה הפסלות הראשונה כמו גם בערעור עליה מלמד כי תוכן הבקשות אינו הולם את כותרתן, שכן כל כולן סובבות סביב החלטות הנוגעות לניהול ההליך הדיוני על ידי בית משפט קמא. הבקשה והערעור גם יחד אינם מעלים כל יסוד לביסוס טענה לחשש ממשי למשוא פנים שהוא המבחן הרלוונטי לפסילת שופט מלישב בדין לפי סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. נפסק לא פעם כי אין בהחלטות דיוניות כשלעצמן כדי לבסס עילת פסלות (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 175-174 (2006)).

בשולי הדברים יש לציין שראוי היה כי בית משפט קמא היה מנמק בצורה מפורטת יותר את החלטתו לדחות את בקשת הפסלות. היות שבקשת הפסלות לא העלתה כל עילת פסלות ונוכח התנהלות המערער בתיק דנן כפי שתוארה בפתח דבריי אין מדובר בפגם מהותי בהחלטה.

לפיכך, הערעור נדחה.