ע"פ 8251/06 לאוניד רובנשקין נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער נשוי למינה רובשקין (להלן: מינה), ובין זו האחרונה למיכאל שלף (להלן: המנוח) היה קשר רומנטי שנמשך מספר שנים. ביום 3.5.05, בשעה 14:15 לערך, הגיע המערער לביתו ובטרם נכנס לשם פגש את מינה שאמרה לו כי המנוח שוהה בדירה ושהוא רב איתה. בהמשך, התפתח ויכוח בין המערער למנוח עד שבשלב מסוים ניגש המערער למטבח ונטל משם סכין, עמו הוא שרט את המנוח בגב, בזרועו הימנית ובכתפו השמאלית, ולבסוף דקר אותו דקירה אחת בגבו. כתוצאה מכך איבד המנוח את הכרתו, וחרף זאת נמנע המערער מלהזעיק עזרה. רק לאחר השעה 16:00 התקשרה מינה לרופא, וטענה בפניו כי במהלך ויכוח בין המנוח למערער נגרמה לראשון שריטה קטנה ושאלה לעצתו. לאחר כשעתיים נוספות, היינו, סמוך לשעה 18:00, התקשרה מינה למגן דוד אדום, ולצוות הרפואי שהגיע למקום לא נותר אלא לקבוע את מותו של המנוח.

בעובדות האמורות הודה המערער במסגרת הסכם טיעון, ובעקבות כך הורשע בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. בהמשך, נגזר עונשו: 10 שנות מאסר ו-3 שנים מאסר על-תנאי. בהחלטה משלימה חויב המערער לשלם לעיזבון המנוח פיצוי בסכום של 60 אלף ש"ח.

בערעור המופנה כנגד העונש נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא הורה על הכנתו של תסקיר מבחן קודם לגזירת העונש, ומאידך קיבל מכתבים ששיגרו אליו בני משפחתו של המנוח. המערער הוסיף וטען את אלה: הערכאה קמא התעלמה מעדותם של עדי אופי שהעידו מטעם ההגנה; לא ניתן לו להביא עובדות נוספות על אלו שנטענו בכתב האישום, ואשר הוכחו בראיות אשר הוגשו קודם להחלטתו של המערער לחזור בו מכפירתו ולהודות בעובדותיו של כתב האישום המתוקן; המנוח שהיה שתוי, גרם נזק לרכוש והכה את מינה, ומתוך חשש לחייו נאלץ המערער ליטול את הסכין לידו ולעשות בה שימוש; הוא ניסה תחילה להרתיע את המנוח על ידי שריטתו בגבו, אולם משהוסיף להתקרב אליו ואחז בו, הוא נאלץ לדקור אותו; לבסוף טען המערער, כי ניסה לחטא את הפצעים שנגרמו למנוח, ואת השיהוי בפניה לעזרה רפואית הוא נימק בכך שלא הבין את חומרת הפציעה הואיל והדימום היה פנימי.

גם לאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב והאזנו לטיעוניה של באת-כוחו המלומדת של המערער, עו"ד ת' אולמן, לא מצאנו מקום לשנות מן העונש שהושת על שולחה. התשתית העובדתית לצורך הטיעון לעונש בפני בית המשפט המחוזי, נקבעה בגדרו של כתב האישום המתוקן אותו גיבשו הצדדים, והמערער היה מנוע מלחרוג מהעובדות המוסכמות גם אם המשיבה נתנה לכך את הסכמתה. בפני המערער היתה פתוחה הדרך האחרת - למצות את ההליך הפלילי עד תומו, ולבקש את הכרעתו של בית המשפט בכל הנוגע לאשר התרחש בזירה עובר לדקירת המנוח. אולם, מטעמים השמורים עמו, הוא בחר שלא לעשות כן. כך או כך, בית המשפט המחוזי קבע בגזר-דינו כי "במהלך עדותו של הנאשם החלטנו כי אין ליתן אמון בגרסתו" (ראו עמ' 3), ולא ראינו מקום לדחות ממצא מובהק זה של מהימנות.

העולה מהאמור הוא כי בפנינו מקרה נוסף, אחד מני רבים, של שימוש באלימות קשה כדי ליישב סכסוך ומחלוקת. גם אם המנוח התנהג באופן בוטה, לא שוכנענו כי בפני המערער לא היו פתוחות דרכי פעולה אחרות, לדוגמה - פניה למשטרה, אך נראה כי הוא החליט לעשות דין לעצמו. המערער הוסיף עוון על פשע כאשר השהה את הפנייה לגורמי הרפואה, שאולי היו יכולים לסייע למנוח ולהציל את חייו.

המערער חטא באחת העבירות היותר קשות, כאשר על רקע של מה בכך קיפד את פתיל חייו של אדם. נוכח קדושתו של ערך החיים, לא ניתן לעבור על התנהגות מסוג זה לסדר היום, ומכאן מסקנתנו כי העונש שהושת על המערער הנו מאוזן וראוי. גם בהחלטה המשלימה לפסוק פיצוי לעיזבונו של המנוח לא מצאנו פגם, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.