ע"פ 8262/05 מרדכי מזרחי נ. מדינת ישראל

בפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ר' לבהר-שרון ) מיום 3.8.05, אשר דחה את בקשת המערער לעכב את ביצוע גזר הדין שהושת עליו בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב - יפו (השופט א' ספיר ) עד להכרעה בערעורו.

נגד המערער הוגש כתב אישום, בו נטען כי ביצע עבודות בנייה ללא היתר ברחוב מעפילי אגוז בתל-אביב. על פי עובדות כתב האישום, בנה המערער מבנה מקירות בלוקים וגג אסבסט, בשטח של 76.1 מ"ר, וכן גדרות ושערים. ביום 29.5.05 הורשע המערער בעבירה של ביצוע עבודות ללא היתר, ובית המשפט לעניינים מקומיים השית עליו קנס בסך 15,000 ₪ או 150 ימי מאסר תמורתם וכן אגרה בסך 1,389 ₪. עוד נגזרו על המערער שלושה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים. כמו כן, הוציא בית המשפט צו הריסה למבנה הנדון, אשר יבוצע על ידי המערער בתוך שלושה חודשים מיום מתן פסק הדין. בא כוח המערער הגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה למתן אורכה להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים, וכן ביקש את עיכוב ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעורו. ביום 3.8.05 נעתר בית המשפט המחוזי (השופטת לבהר-שרון ) לבקשת האורכה לצורך הגשת הערעור, אולם דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע העונש. ביום 17.8.05 דחה בית המשפט המחוזי (השופט ג' קרא ) בקשה שהגיש בא כוח המערער ל"עיון חוזר" בהחלטה שניתנה בעניין עיכוב הביצוע, מהטעם שהליך שכזה אינו קיים.

כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לעכב את ביצוע עונשו של המערער מופנה הערעור שבפניי. בערעורו מתמקד בא-כוח המערער בחיוב שהוטל על המערער להרוס את המבנה הנדון. הטענה המרכזית שבפי בא-כוח המערער הנה, כי המבנה נשוא צו ההריסה אינו שייך כלל למערער, וכי בפועל מתגוררים בו אחרים. במצב דברים זה, כך נטען, המערער מצווה להרוס נכס השייך לאחר. בא-כוח המערער הדגיש, כי למערער אין התנגדות להריסת המבנה, וכל התנגדותו הנה להטלת חובת ההריסה בפועל עליו, בעת שמתגוררים במבנה אנשים שאין לו כל קשר עמם.

המדינה, מצידה, מתנגדת לעיכוב הביצוע בהדגישה, כי מאחר שהמערער ממילא אינו מתנגד להריסה, הרי שאין כל סיבה לעכב את ביצועו של צו ההריסה. לטענת בא-כוח המדינה, לו יזכה המערער בערעורו, ניתן יהיה, כמובן, להשיב לו את עלות ההריסה. לפיכך, הרי שלא מדובר בעניין שלא ניתן להשיבו לקדמותו, ואין כל סיבה לעכב את ביצוע העונש.

לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות. ראשית משום שהמערער אינו מתנגד להריסת המבנה. טענתו היא כי לא הוא צריך לשאת בעלויות ההריסה. משמתמקדת המחלוקת בשאלה מי יישא בעלויות ההריסה, כי אז אין חשש שייגרם נזק בלתי הפיך למערער, אם יחויב כבר עתה לבצע את ההריסה. בא-כוח המדינה הודיע בדיון כי אם יתקבל ערעורו של המערער, יוחזרו לו העלויות בהן נשא לשם הריסת המבנה. בנסיבות אלה, אין מקום לעכב את ביצוע גזר הדין. לגופו של ענין אף לא מצאתי כי יש בסיכויי הערעור כדי להצדיק עיכוב ביצוע ההריסה.

אשר על כן, הערעור נדחה.