ע"פ 8267/03 ישראל שמש נ. מדינת ישראל

המערער הואשם, כי ביום 19.11.98 נהג ברכב פרטי מבלי שהיה לו רשיון נהיגה תקף, ללא ביטוח לרכב ומבלי שלרכב היה רישיון כחוק. הוא הוזמן, עם קבלת כתב האישום, לדיון ביום 3.3.99, אך לא התייצב לדין והדיון נערך בבית המשפט לתעבורה בהעדרו. בית המשפט הרשיעו בעבירות שיוחסו לו, בהסתמכו על הוראות סעיף 240(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ג-1982, ודן אותו לתשלום קנס בסך 1,500 ש"ח וכן פסל אותו מלקבל ולהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 12 חודשים. העתק גזר הדין נשלח למערער בדואר רשום, אך דבר הדואר שנשלח אליו לא נדרש על ידי המערער. רק ארבע שנים לאחר מכן הגיש המערער בקשה לביטול פסק הדין של בית המשפט לתעבורה, אך בקשתו נדחתה. הוא גם הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על גזר הדין, בצירוף בקשה להארכת המועד להגשת הערעור. בקשתו להארכת מועד נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, ועל החלטה זו הוגש הערעור הנוכחי.

בערעורו טען המערער, כי נגרם לו עיוות דין בעונש החמור שהוטל עליו על ידי בית המשפט לתעבורה, וכי על כן היתה הצדקה ליתן לו ארכה על מנת שהערעור יישמע לגופו. אין הוא טוען עוד שהיתה הצדקה לביטול פסק הדין על ידי בית המשפט לתעבורה. כאמור, המדובר במקרה בו הוגש ערעור ובקשה למתן ארכה רק לאחר ארבע שנים מיום פסק הדין של בית המשפט לתעבורה, ומהמועד בו נשלח העתק פסק הדין אל המערער. נוכח משלוח פסק הדין בדואר רשום אל המערער, יש לראות בכך המצאה כדין של פסק הדין למערער (ראו ס' 57 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, וכן רע"פ 729/92 שוט חיים נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(1) 873).

בנסיבות אלה, ובשל איחור כה רב בהגשת הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור, בדין נדחתה הבקשה. מה גם, שלעצם העניין אין ממש בערעור. העונש הכולל של פסילה למשך שנה בגין העבירות בהן הורשע המערער אינו חמור במידה המצדיקה התערבות. הוא בודאי אינו מהווה "עיוות דין", כטענת בא כוח המערער.

הערעור נדחה.