ע"פ 8290/04 אריה קהלני נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

בפנינו ערעור על גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ב' ארבל), שניתן בת"פ 266/03, ביום 20.4.04.

כנגד המערער הוגש לבית-המשפט המחוזי כתב אישום, המייחס לו עבירה של אחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי בלבד, עבירה לפי סעיף 7 (א)(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973.

על-פי המתואר בכתב האישום, במועד הרלוונטי, היה המערער אסיר בכלא שטה. בתאריך 20.5.03 יצא המערער מבית הכלא לחופשה בת שמונה שעות. סמוך לשעה 17.00, באותו היום, ועם שובו של המערער מחופשתו הוא החזיק ברשותו סם מסוכן מסוג הרואין במשקל כולל של 193.76 גרם נטו וכן סם מסוכן מסוג קנבוס במשקל כולל של 59.50 גרם נטו, כאשר הסמים היו חבויים בנעליו.

בית-המשפט המחוזי הרשיע את המערער, על יסוד הודאתו, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום כאמור לעיל, וגזר עליו עונש מאסר לתקופה של שש שנים, כאשר מתוכם ירצה שנתיים בחופף לעונש המאסר אותו הוא מרצה, וארבע שנים במצטבר לעונש הנ"ל.

המערער קובל בפנינו על חומרת העונש שהוטל עליו על-ידי בית-המשפט המחוזי וטען מפי באת-כוחו, כי יש מקום להורות, כי כל תקופת המאסר שהוטלה עליו בגין תיק זה, תרוצה בחופף לעונש מאסר העולם אותו מרצה המערער כיום.

המשיבה לא נתבקשה להשיב על הערעור.

לאחר ששמענו את טיעוני המערער ועיינו בגזר דינו של בית-המשפט המחוזי ולאחר ששקלנו את כלל נסיבות העניין, הגענו לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות.

כפי שציין בית-המשפט המחוזי בגזר-דינו, עבירות סמים מסוכנים הינן עבירות חמורות ביותר וחומרה כפולה ומכופלת יש לראות בכך, כי במקרה שבפנינו הסמים היו מיועדים להחדרה אל תוך כותלי בית הכלא.

המערער, המרצה עונש של מאסר עולם, ניצל את ההטבה שניתנה לו לצאת לחופשה, ובמהלך חזרתו הוא החזיק על גופו את הסמים שפורטו בכתב האישום וניסה להחדירם אל תוך בית הכלא.

טענתה של באת-כוח המערער, כי היה מקום להורות, כי תקופת המאסר שהוטלה על המערער תרוצה בחופף לעונש המאסר אותו הוא מרצה כיום, אינה מקובלת עלינו.

לטעמנו, אין בהטלת עונש מאסר על המערער בחופף לעונש מאסר העולם שהוא מרצה היום כדי להשיג את מטרת הענישה הראויה במקרה שלפנינו. אם נקבל את טענת באת-כוח המערער התוצאה תהיה, כי למעשה המערער יצא פטור בלא כלום בגין העבירה הנוספת שביצע, ואין בכך כדי להרתיעו ולהרתיע עבריינים פוטנציאליים מביצוע עבירות כגון אלה, והדבר עלול לשדר מסר לעבריינים המרצים עונשם בתוך בית הכלא, כי הם יכולים לבצע עבירות נוספות תוך כדי ריצוי עונשם, כאשר ידוע להם, כי לא יוטלו עליהם עונשי מאסר מצטברים בגין העבירות הנוספות אותן ביצעו.

העונש שהוטל על המערער אינו חמור כלל וכלל והוא תואם את מדיניות הענישה הראויה במקרים כאלה. בית-המשפט המחוזי הביא בין יתר שיקוליו את העובדה, כי המערער החזיק כמות סם גדולה ונתן משקל לעברו הפלילי המכביד ולהיותו מרצה עונש של מאסר עולם.

העונש שהוטל על המערער אינו חורג לחומרה במידה המצדיקה את התערבותנו והוא מאזן היטב את שיקולי הענישה הראויים במקרה שלפנינו. פרקליטת המערער לא הצליחה לשכנענו, שעלינו להתערב במידת העונש.

סוף דבר, הערעור נדחה.