ע"פ 8318/05מחמוד רובאעי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בין המערער למתלונן קיים סכסוך על רקע כספי. באחד מימיו של חודש אוקטובר 2003 נסע המערער לכפר בו גר המתלונן, ושעה שהבחין בו נוסע ברכב, ירה לעברו שתי יריות מאקדח בו החזיק שלא כדין. אחת היריות פצעה את המתלונן במותניו, בעוד שהקליע האחר חדר לרכב אולם לא פגע באיש. בגין כל אלה יוחסה למערער עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ועבירות בנשק. המערער הודה בעובדותיו של כתב האישום, והוסיף והודה בעובדותיו של תיק אחר אותו ביקש לצרף, ובו יוחסו לו עבירות של תיווך וסחר בסמים, וכן אחזקה בסם שלא לשימוש עצמי. מכוח הסכם טיעון אותו גיבשו הצדדים, הם הציעו לבית המשפט לקצוב את העונש בין 4 ל-6 שנים. הואיל ואותה עת עמדו נגד המערער שני מאסרים על-תנאי ברי-הפעלה, עתרה המשיבה להפעלתם במצטבר לעונש שעתיד להיגזר בתיק זה, בעוד שהסנגור ביקש שההפעלה תהיה חופפת.

בית המשפט המחוזי דן את המערער לחמש שנות מאסר, והורה על הפעלתם של עונשי המאסר על-תנאי (24 ח' ו-9 ח'), חלקם במצטבר, כך שתקופת המאסר הכוללת בה עתיד הנאשם לשאת עומדת על 7 שנים וארבעה וחצי חודשים. כמו כן, נדון המערער לשנתיים מאסר על-תנאי וקנס בסך 100 אלף ש"ח או שנה מאסר תמורתו.

בערעור שבפנינו מלין המערער כנגד חומרת העונש שהושת עליו. לעניין זה נטען, בין היתר, כי הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים נעשה בעידודו של בית המשפט, והמשיבה נקשרה בו נוכח הקשיים הראיתים אשר ניצבו בדרכה. בנסיבות אלו נכון היה, כך להשקפת המערער, להימנע מהפעלתם במצטבר של עונשי המאסר על-תנאי, כפי שהיה נכון למתן את שיעור הקנס, וזאת גם נוכח ציפייתו, שהתבססה על מעורבות בית המשפט, כי לא ימוצה עמו הדין.

לא מצאנו בכל אלה עילה להתערב בעונש. בעת שהתייצב בפני בית המשפט המחוזי, היה המערער מיוצג על ידי יודע משפט, ולפיכך, אם סבר כי קיים סיכוי שבסופו של יום הוא יצא זכאי, היה עליו לעמוד על זכותו כי בית המשפט יקיים את הדיון בעניינו כהלכתו, ויכריע בשאלה אם הוא ביצע את העבירות שיוחסו לו.

מטעמים השמורים עמו, החליט המערער ללכת בדרך אחרת ולגבש הסכם טיעון שאת תנאיו וגבולותיו תחמו הצדדים עצמם. אין צורך לומר, כי בית המשפט היה רשאי לאמץ הסדר זה או לחרוג ממנו, ועל כן היה נהיר למערער כי מול האפשרות שבית המשפט יורה על הפעלה בחופף של עונשי המאסר על-תנאי, קיימת האפשרות האחרת, שהוא יורה על הפעלה במצטבר של מלוא העונש המותנה או חלקו. לפיכך, לא נהיר לנו על מה התבססה אותה ציפייה שפיתח המערער כי בית המשפט יבחר דווקא במתווה המקל עמו. נראה אפוא, כי בעקבות גזר הדין הגיע המערער למסקנה לפיה עשה מקח טעות, וכדי להיחלץ ממצב זה הוא בחר להפנות אצבע מאשימה לכל עבר זולת לעצמו.

ובאשר לעונש גופו – המערער ירה ופצע אדם בנשק שלא כדין, ואם בכך לא די, הוא נמצא מעורב בעסקאות של סחר בסמים בכמות לא מבוטלת כלל ועיקר. עבירות אלו לכשעצמן הצדיקו את תקופת המאסר שהושתה עליו, והדברים נאמרים ביתר שאת נוכח העובדה שהמערער, שכבר נתנסה בהליכים פליליים, לא נרתע מלחזור לסורו חרף עונשי המאסר המותנים המשמעותיים שעמדו נגדו. בנסיבות אלו לא גילינו בגזר-דינו של בית המשפט קמא שגגה כלשהי, והדברים נכונים גם באשר לדרך הפעלתם של עונשי המאסר על-תנאי שעמדו נגד המערער.

אשר על כן, הערעור נדחה.