ע"פ 8327/98 גוודאת דרוויש נ. מדינת ישראל

המערער הורשע על פי הודאתו בשלוש עבירות של סחר בסם מסוכן, שתי עבירות של החזקת סם מסוכן בכמות מסחרית ובעבירה של שימוש בסם מסוכן. בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המערער, בגין עבירות אלה, לארבע שנות מאסר בפועל, ונוסף לכך הפעיל עונש של מאסר-על-תנאי לשנתיים, שהיה תלוי ועומד נגד המערער, כך ששנה אחת תרוצה באופן חופף ושנה אחת תרוצה באופן מצטבר. בסך הכל, אם כן, נגזרו על המערער חמש שנים של מאסר בפועל, נוסף למאסר על תנאי.

המערער הגיש ערעור לבית משפט זה. הערעור מוגבל לגזר הדין, דהיינו, הוא מבקש הקלה בעונש. הטענה העיקרית בערעור היא שבינתיים המערער עבר וסיים תהליך של גמילה מסמים ואף מצא לעצמו מקום עבודה.

במקביל ביקש המערער גם דחיית ביצוע של גזר הדין. אולם בין לבין הוא עשה דין לעצמו ודחה בעצמו את ביצוע גזר הדין.

בבית המשפט המחוזי ביקש המערער דחיית הביצוע של גזר הדין למשך שבועיים, עד יום 15.12.98. בית המשפט המחוזי נענה לבקשה. אולם המערער לא התייצב לריצוי העונש במועד שנקבע. כשנתקבלה בבית משפט זה בקשת המערער לעיכוב הביצוע של גזר הדין, ביום 4.1.99, החלטתי בו ביום כי הדיון בבקשה יתקיים ביום 7.1.99, בהנחה שעד אז יתייצב המערער לריצוי עונשו. ביום 4.1.99 התייצב המערער לריצוי העונש.

הדיון בפני התקיים, כאשר המערער נתון במאסר, לגופה של הבקשה. אולם, בפועל, כיום הבקשה אינה לעיכוב הביצוע של עונש המאסר, אלא לשחרור המערער מן המאסר, עד להכרעה בערעורו.

הכלל הרחב הוא, שאין בית המשפט דוחה את הביצוע של עונש מאסר, קל וחומר שחרור מן המאסר, של אדם שנדון לתקופת מאסר ממושכת כל כך (חמש שנים), ובמיוחד כאשר אין הוא מערער על עצם ההרשעה אלא רק על חומרת העונש. האם יש במקרה שלפנינו סיבה מיוחדת לסטות מן הכלל? הטענה העיקרית של באת-כוח המערער היא, שהוא נטל על עצמו טיפול לגמילה מסמים, טיפול קשה וארוך, והצליח בו. הוא הניח כי המאמץ ישתלם ויבוא לידי ביטוי גם בעונש. על כך עונה באת-כוח המשיבה, ראשית, כי מראש נאמר למערער, ונרשם בפרוטוקול, שגם אם יצליח בטיפול, עדיין תדרוש התביעה עונש של מאסר בפועל. נוסף לכך, אומרת באת-כוח המשיבה, בית המשפט המחוזי היה מודע, כאשר נתן את גזר הדין, לטיפול הגמילה שהמערער עבר, ואף התחשב בו לקולה.

מכל מקום, גם אם בית משפט זה יתחשב בטיפול הגמילה, בעת שידון בערעור, כשיקול להקלה בעונש, אין אני סבור כי יש סיכוי ממשי שבית המשפט יבטל את עונש המאסר לחלוטין, ויסתפק (כפי שב"כ המערער מבקש) במבחן ללא הרשעה.

בנסיבות אלה איני רואה הצדקה לשחרר את המערער מן המאסר עד שבית המשפט יכריע בערעור.

הבקשה נדחית.