ע"פ 8338/99 ישראל זיגדון נ. מדינת ישראל

1.בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד הנשיא י' אברמוביץ, כבוד השופט ח' גלפז וכבוד השופט נ' ממן), הרשיע את המבקש - המערער בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות ותקיפה וגזר עליו מאסר לתקופה של 6 שנים לריצוי בפועל בצירוף מאסר לתקופה של 18 חודשים על תנאי. העבירות נעברו כלפי מי שהיתה חברתו של המבקש במשך תקופה של כארבעה חודשים.

המבקש, שהתחיל לרצות את עונשו ביום 13.10.99, מבקש לעכב את ריצוי עונשו ולשחררו מן המאסר עד להחלטה בערעור.

2.בבקשתו, בהודעת הערעור שהגיש וכן בטיעוניו בעל פה, מנה בא כוח המבקש בפירוט רב את הפירכות, הסתירות והחולשות שבראיות שעל פיהן הורשע המבקש, בעיקר לענין האינוס. כמו כן ביקש "להורות על קבלת ראיות נוספות בערעור", שהן עדות אחות של המבקש וכן עדות של אחות של המתלוננת, המעידות על כך שהמתלוננת "התוודתה - - - על כך שהתלונה על האונס היא תלונת שווא, ונעשתה כמעשה נקמה / תגובה על מעשה האלימות של המערער". עדויות נוספות הן של שוטר שאמר למבקש כי המתלוננת "פנתה אליו, ושאלה אותו, כיצד היא יכולה לבטל את תלונתה". לדעתו, עולה מן הראיות שהובאו במשפט - כשלעצמן, וקל וחומר אם יתקבלו הראיות הנוספות - כי גדולים הסיכויים שהמבקש יזוכה בערעור. אין בידי להעתר לבקשותיו.

3.בהכרעת דינו עמד בית המשפט המחוזי על ראיות התביעה, הן אלה שלענין עבירת האינוס והן אלה שלענין מעשי התקיפה. כמו כן בחן את הספקות שהועלו לגבי ראיות אלה - לרבות הטענה כי המתלוננת כבשה את עדותה - והגיע למסקנה חד משמעית לאמור:

"המתלוננת העידה בפנינו ופירטה העובדות כהוויתן ואותות הכעס וההשפלה, אשר היו מנת חלקה מידי הנאשם, ניכרו על פניה במהלך עדותה. התרשמנו שעדותה מהימנה ודבריה משקפים האמת לאמיתה. גם החקירה הנגדית לא ערערה במאומה את גרסתה, שהיא כאמור אמינה ונתמכת בראיות".

על מסקנה זאת חזר בית המשפט בהמשך דבריו, יותר מפעם אחת, אחרי שדלה מן העדויות "פרטים וחיזוקים בנוגע למצבה הנפשי והפיזי של המתלוננת", ואחרי שבדק אותם. את טענותיו של המבקש דחה, תוך שהביע דעתו, כי גרסתו של המבקש "כאילו ביקשה המשטרה 'להלביש עליו תיק' - - - נותרת בלתי הגיונית ואפילו דמיונית, ולכן דינה להדחות".

דברים אמורים, אפוא, במסקנות מרשיעות המבוססות על אמון שנתן בית המשפט בגרסה המפלילה, שלה מצא חיזוקים, ועל דחייתה של הגרסה המכחישה. אין לקבוע, כמובן, מראש שאין כל סיכוי לכך שהגרסה המפלילה תתמוטט בערעור; אולם, נוכח הבסיס שעליו מושתתת ההרשעה, נראה שמשקלו של הסיכוי אינו מספיק כדי לעכב את ריצויו של העונש, בין לפי הגישה המקובלת בבית משפט זה (עיינו, בין היתר, ע"פ 2789/98 ד"ר בוגדן דקל נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם)) ובין לפי גישה חדשה (עיינו ע"פ 7068/98 יוסף חכמי ואח' נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם)).

4.לדעת בא כוח המבקש לא שקל בית המשפט המחוזי את כל השיקולים לקולא בעניינו של המבקש ולפיכך, אפילו תשאר הרשעתו על כנה, יש להקל בעונשו. מסופקני אם לאור הרשעותיו הקודמות של המבקש, שביניהן גם עבירות אלימות, יש סיכוי ממשי לכך שעונש המאסר שנגזר עליו יבוטל, או יועמד על תקופה קצרה. לענין זה יש להביא בחשבון גם את העובדה כי לפי לוח הזמנים של שמיעת הערעורים הפליליים בבית משפט זה, ניתן לקוות כי הערעור יישמע תוך שנה - שנתיים.

5.אשר לבקשה להורות על קבלת ראיות נוספות - שעניינן, כנראה, רק עבירת האינוס - לא מצאתי מקום לשנות את החלטתי מיום 24.11.99, בה הוריתי כי הבקשה תידון על ידי המותב שידון בערעור, או להורות על הקדמת הדיון בערעור לצורך החלטה בענין זה.

6.הבקשה לעכב את ריצוי עונש המאסר נדחית.