ע"פ 8378/08 אלי שמואל נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בטבריה (השופט ד' פורת ) מיום 28.9.2008 שלא לפסול עצמו מלדון בתיק פ 2996/05.

1.

כנגד המערער הוגש כתב אישום בשתי עבירות של הכנת פנקסי חשבונות כוזבים לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה ), עבירה של השמטה מתוך דו"ח לפי סעיף 220(1) לפקודה, ועבירה של שימוש במרמה לפי סעיף 220(5) לפקודה. על פי הנטען בכתב האישום, בין השנים 2004-2002 ביצע המערער עבודות שיפוץ ובנייה עבור חקלאים בעמק הירדן, תוך שסיפק ללקוחותיו חשבוניות מס בסכומים גבוהים מאלה שקיבל בפועל, ותוך שהוא פועל במרמה על מנת להסתיר פעולותיו אלה.

ביום 22.1.2008, לאחר שכבר הורשע, הגיש המערער מכתב לבית משפט השלום בטבריה (השופט פורת ), בו טען, כי ניתנה לו הבטחה מינהלית, לפיה יקלו בעונשו אם ישתף פעולה עם חוקריו. לאחר שמיעת טענה זו, שלא נשמעה קודם לכן בהליך, נערכו חילופי ייצוג, וביום 12.3.2008, נתמנה סנגור חדש לייצוגו של המערער. בא-כוחו החדש של המערער ביקש להעיד עדים לעניין העונש, וכן העלה טענות נוספות שהיה בכוחן, לשיטתו, כדי להביא לביטול הרשעתו של המערער. כך, טען בא-כוח המערער, כי הרשעת המערער מבטאת מקרה של אכיפה בררנית, ועל כן עומדת לו הגנה מן הצדק, וכן כי היה כשל בהגנת המערער, באופן המצדיק ביטול הרשעתו. בהחלטתו מיום 11.9.2008, דחה בית המשפט את טענותיו אלה של המערער בדבר אכיפה בררנית ובדבר כשל בהגנתו, וכן את טענתו בדבר הבטחה שלטונית שניתנה לו.

ביום 25.9.2008, הגיש בא-כוח המערער בקשה לפסילת שופט. בבקשתו, טען בא-כוח המערער, כי בית המשפט הכריע בטענת ההבטחה המינהלית מבלי ששמע את עדות המערער עצמו; כי בית המשפט נמנע מלבטל את הרשעת המערער למרות טענותיו בדבר אכיפה בררנית ובדבר כשל בהגנה; וכן כי בית המשפט נמנע מהזמנת עדים מסוימים שעדותם הייתה עשויה לסייע למערער, והזמין עדים אחרים, שהמערער לא ביקש את עדותם, כיוון שסבר שזו תזיק להגנתו. בהחלטתו מיום 28.9.2008, דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בהחלטתו המפורטת והמנומקת, ציין בית המשפט, בין השאר, שמתוך פרוטוקול הדיון ניכר כי בא-כוח המערער ביקש לקבל החלטה בטענה בדבר ההבטחה המינהלית, וזאת מבלי שהזכיר במעמד זה כל דרישה להעדת המערער לפני ההכרעה בטענה האמורה. כמו כן, ציין בית המשפט, כי כל ההחלטות האחרות כנגדן טוען המערער, ובכלל זה החלטותיו של בית המשפט לדחות את טענות המערער לביטול הכרעת הדין בעניינו, וכן החלטותיו לזמן או שלא לזמן עדים מסוימים, היו החלטות מנומקות שניתנו לאחר שמיעת הצדדים, ומעבר לכך שבהחלטות אלה לא נפל כל פגם, הרי שהדרך להשיג עליהן אינה בבקשה לפסילת שופט, אלא בערעור על ההחלטות לגופן, על פי סדרי הדין המקובלים. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.

2.

בערעורו, חוזר המערער על עיקרי טענותיו האמורות. לטענת המערער, העובדה כי בית המשפט הכריע בטענה בדבר הבטחה שלטונית מבלי ששמע את המערער מלמדת כי דעתו של בית המשפט הייתה נעולה – הן בדבר הטענה הנוגעת להבטחה השלטונית, והן לגבי מהימנותו של המערער בכלל. כמו כן, טוען המערער כי החלטת בית המשפט שלא להזמין את מנהלת מע"מ טבריה כעדת הגנה הייתה מחוסרת בסיס, ואינה מוצדקת. מהחלטה זו, יחד עם החלטות בית המשפט שלא לבטל את הרשעתו של המערער, מבקש המערער ללמוד כי בית המשפט נעול בדעתו כנגדו, וכי אין לו אפשרות להליך הוגן ושקול בפני המותב הדן בעניינו. מנגד, טוענת המשיבה, כי טענותיו של המערער מועלות בשיהוי ניכר, בשלב מתקדם של ההליך המתנהל כנגדו, ואינן מקימות כל עילה לפסילת שופט. המשיבה אף טוענת, כי בקשותיו של המערער מבטאות התממשות החששות שהובעו בעת שנערכו החילופים בייצוגו של המערער, וכי יש כאן משום ניסיון לעיכוב ההליכים, ולפתיחת המשפט מחדש.

3.

דין הערעור להידחות. החלטת בית המשפט לדחות את טענות המערער בדבר אכיפה בררנית וכשל בהגנה, כמו גם החלטותיו בדבר זימונם או אי-זימונם של עדים, הינן החלטות דיוניות, שהדרך להתמודד עימן הינה באמצעות הגשת ערעור בהתאם לסדרי הדין, ולא באמצעות בקשת פסלות וערעור פסלות (ראו: ע"א 5214/05

אוחיון נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם, 9.6.2005); ע"א 11543/05

דגן נ' לוכסמבורג תרופות בע"מ (לא פורסם, 19.7.2006); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 178-174 (2006)). הלכה היא, שהחלטות דיוניות של בית המשפט עשויות להביא לפסילתו רק במקרים חריגים ונדירים, בהם ברור מהחלטות אלה שבית המשפט פיתח יחס שלילי כנגד הנאשם, במידה כזו שלא תאפשר קיום של הליך הוגן (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 175 (2006)). המקרה שלפניי, איננו אחד מאותם מקרים חריגים, ומהחלטותיו האמורות של בית המשפט אין מתעורר כל רושם של משוא פנים כנגד המערער. אשר לטענתו של בא כוח-המערער, כאילו הכריע בית המשפט קמא בטענת ההבטחה השלטונית מבלי ששמע את המערער, הרי שבית המשפט קמא פנה במפורש אל הצדדים על מנת שיטענו טענותיהם ויעידו עדיהם לעניין טענה זו, ובמעמד זה לא הביע בא-כוח המערער כל רצון להעיד את מרשו. ברי כי טענותיו המאוחרות של בא-כוח המערער לעניין זה אינן יכולות לעמוד לו בטיעוניו לפסלות שופט. אף מעבר לכך, גם החלטה מעין זו הינה החלטה דיונית, כאמור, שההשגה עליה מקומה בהליך של ערעור, ולא בהליך פסלות. מכל החלטותיו האמורות של בית המשפט קמא אין עולה, אפוא, כל חשש – בראייה אובייקטיבית – למשוא פנים, ועל כן הן אינן מקימות עילת פסלות.

אשר על כן, הערעור נדחה.