ע"פ 8388/10מדינת ישראל נ. ראתב אבו עקל

השופט ס' ג'ובראן :

לפנינו ערעור וערעור שכנגד על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (תפ"ח 1070/09, כבוד השופטים ר' אבידע , ח' סלוטקי ו- מ' לוי ) מיום 19.10.2010.

נגד המערער בע"פ 8890/10 והמשיב בע"פ 8388/10 (להלן: המערער ) הוגש כתב אישום מתוקן (להלן: כתב האישום ) המייחס לו עבירות של חברות בארגון טרור לפי סעיף 3 לפקודת מניעת טרור, התש"ח-1948; מתן שירות להתאחדות בלתי מותרת לפי סעיף 85(1)(ג) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945; מסירת ידיעה לאויב העלולה להיות לו לתועלת לפי סעיף 111 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) (שתי עבירות); וכן ניסיון רצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין. המערערת בע"פ 8388/10 והמשיבה בע"פ 8890/10 (להלן: המשיבה ) טענה במסגרת כתב האישום כי במהלך שנת 2000 התגייס המערער לחולייה בגדודי חללי אלאקצא (להלן: הגדודים ), שהוכרז כהתאחדות בלתי מותרת על ידי שר הביטחון ביום 28.11.2002. במהלך שנת 2005, לאחר נסיגת מדינת ישראל מרצועת עזה, יצא המערער בחברת אחר למצרים, שם נפגש עם סוחר אמל"ח, רכש ממנו כדורי קלצ'ניקוב, שבעבורם שילמו השניים מכספי הגדודים. עוד נטען כי בשנת 2006 צילם המערער במצלמת וידאו את אזור הגבול וגם ג'יפ של צה"ל שעבר באזור, ולאחר מכן העביר את הצילומים לגורם בגדודים. במהלך שנת 2007, המערער ואחר הסכימו להניח ארבעה מטעני חבלה באזור אבו עידה במטרה להפעילם נגד כוחות צה"ל ככל שינסו להיכנס לאזור. בעקבות ההסכמה הנ"ל, הונחו שני מטענים במשקל של עשרה ק"ג במרחק חמישה מטרים אחד מהשני באזור שובקה, ולאחר מכן הונחו שני מטענים, האחד במשקל של חמישה ק"ג (שהתפוצץ לאחר שבוע) והשני במשקל של עשרה ק"ג, באזור אבו עידה. יחד עם זאת, המערער ואחרים החליטו להוציא את המטען שנותר באזור אבו עידה לאחר שהתברר להם שבעל האדמה מתכוון לעבדה. לבסוף נטען כי המערער הפנה אדם אחר, שרצה בכך, למקום שיתאים לשיגור טילים לעבר מדינת ישראל.

ביום 16.6.2010 הורשע המערער בעבירות המיוחסות לו על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום, וזאת בעקבות הסדר טיעון עם המשיבה. ביום 19.10.2012, גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער. בית המשפט עמד על חומרת העבירות שבהן הוא הורשע וסבר שיש ליתן משקל לקולה להודאתו ולחרטתו. בנוסף, דחה בית המשפט את טענתו של המערער שלפיה יש לזקוף לזכותו את העובדה שפעולותיו לא גרמו לנזק ולאבידות בנפש משום שאי התרחשות הנזק נבעה מנסיבות שאינן תלויות בו. נוכח כל זאת, הטיל בית המשפט על המערער עונש של 12 שנות מאסר בפועל ו-24 חודשי מאסר על תנאי בל יעבור למשך שלוש שנים עבירה מסוג פשע נגד ביטחון המדינה.

מכאן הערעורים שלפנינו.

המשיבה טוענת כי המערער הורשע בביצוע פעילות טרור שיטתית ומתמשכת. מכאן, שלדידה, בית המשפט צריך היה להחמיר עימו. עוד טוענת המשיבה כי מעשי המערער אינם מנותקים מהתמונה הגדולה שבמסגרתה מתקיים מאבק של המדינה בארגוני טרור. לגישתה, אין בעונש שהוטל במקרה זה כדי לענות על שיקולי הענישה הראויים. מנגד, טוען המערער, בין היתר, כי יש להקל עימו משמעותית. הוא טוען כי שגה בית המשפט בכך שלא נתן משקל לעובדה שלא נגרם נזק כלשהו בעקבות הפעולות מושא כתב האישום. נוסף על כן, מלין המערער על היעדר התייחסות מספקת מטעם בית המשפט המחוזי לטענותיו "כבדות המשקל", כלשונו, וכי גזר הדין היה תמציתי. עוד נטען כי בולטים במקרה זה חוסר התחכום והיגררותו של המערער אחרי אחרים, המתאפיינת בגילו הצעיר, שאמור לדעתו לעמוד לו כשיקול לקולה.

הלכה ידועה היא כי בית משפט זה לא יתערב בנקל בחומרת העונש שהוטל על ידי בית המשפט המחוזי, למעט מקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009, בפסקה 11)). העונש שהוטל במקרה שלפנינו אינו חורג ממדיניות הענישה הראויה, ומכאן שאין עילה להתערבות ערכאת הערעור בעונש.

בהקשר זה ניכר שעונש מאסר של 12 שנים, בנסיבות העניין, מביא בחשבון את כלל השיקולים ששקילתם נדרשת במסגרת גזירת דינו של נאשם, ואף מאזן ביניהם נכונה. המדובר הוא בעונש אשר הולם את חומרת העבירה. מכאן שאין לדעתנו מקום לקבל את ערעור המשיבה. מאותם נימוקים, אין אף מקום לקבל את ערעורו של המערער. אכן, במקרה שלפנינו אין להעניק משקל מיוחד לעובדה שלא נגרם כל נזק, ונימוקי בית המשפט המחוזי בעניין זה מקובלים אף עלינו. עיינו אף בטיעוני המערער בפני בית המשפט המחוזי. די אם נאמר כי לא מצאנו בהם טעם ואף לא מצאנו פגמים כלשהם המצדיקים את התערבותנו.

סוף דבר, הערעור והערעור שכנגד נדחים בזאת.