ע"פ 8389/09 שלמה כהן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע הרשיע את המערער על פי הודאתו, בעבירות של התפרצות לעסק, גניבה וסיוע לסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. נטען, כי בתאריך 11.1.098 פרצו המערער ושלושה אחרים למסעדה ממנה גנבו פריטים שונים ובקבוקי שתיה חריפה. בהמשך, נסעה החבורה ברכב מסוג "מגנום" ועמה הרכוש הגנוב, עד ששוטרים סימנו לנוסעיה לעצור. אותה שעה דלק בכיוון נסיעת המערער וחבריו אור אדום ברמזור, ומשזה התחלף לירוק שעט הרכב קדימה תוך שהוא אינו מציית להוראת השוטרים. מכאן ואילך ביצע נהגו של המגנום ( שאינו המערער! ) עבירות תעבורה רבות, וביניהן אי-ציות לאור אדום ברמזור, ובשלב מסוים אף פגע הרכב במונית, וגרם לפציעתם של שניים ונזק רב למונית. לבסוף, נאלצו בני החבורה לעצור כשהגיעו למחסום של אבנים גדולות, והחלו נמלטים רגלית. המערער היה היחיד שנלכד.

כאמור, הודה המערער בעובדות שיוחסו לו, ולאחר שהורשע דן אותו בית המשפט המחוזי ל-37 חודשי מאסר, 18 חודשי מאסר על-תנאי, וחולטה התחייבות בסך 3000 ש"ח עליה חתם בהליך קודם.

המערער סבור כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו מעבר למידה המתחייבת, ואלה טעמיו: לא ניתן משקל לכך שהורשע כ"מסייע" בלבד לעבירה שלפי סעיף 332(2) לחוק העונשין; הוא לא היה הדמות הדומיננטית והמובילה באירוע; לא ניתן משקל לנסיבותיו האישיות הקשות, כמפורט בתסקירו של שרות המבחן; כליאתו עלולה להטמיע בו נורמות עברייניות; העונש שהושת עליו חורג מרמת הענישה הנוהגת.

המערער היה מעורב בשרשרת אירועים שנראה כי רק בדרך נס לא הסתיימו בתוצאות קשות פי כמה. לאחר שפרצו לעסק וגנבו רכוש, הם החליטו שלא לציית להוראת שוטרים לעצור, ונמלטו בנסיעה מהירה תוך שהם מסכנים את כל מי שלרוע מזלו נקלע לדרכם. אכן, המערער לא היה נהגו של הרכב הנמלט, אולם בהודאתו כ"מסייע" גלומה גם הודאה כי הבריחה מאנשי החוק שרתה גם מטרה שלו – למנוע את מעצרו, גם אם הדבר כרוך בסיכון של משתמשים אחרים בדרך. נוכח כל אלה, ולאור ריבוי העבירות מאותו סוג, לא מצאנו בעונש שהושת על המערער חומרה יתרה, ולפיכך אנו מחליטים לדחות את ערעור.