ע"פ 839/01 סמי אברג'יל נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.באחד מלילותיו של חודש מאי 1999, פגשו קטינה ושניים אחרים, את המערער בכיכר ציון בירושלים, ומשם המשיכו לדירתו על מנת לצרוך סמים. במהלך אותו לילה הזריקו בני החבורה לעצמם סם, וכך נעשה גם לקטינה, וזו איבדה את הכרתה. במקום להזעיק עזרה רפואית, בחרו המערער והאחרים להוסיף ולשהות בדירה במשך כ3- שעות, וכאשר הזעיקו לבסוף אמבולנס שהוביל את הקטינה לבית החולים, התברר כי היה זה מאוחר והקטינה נפטרה.

2.המערער הורשע בעבירות של גרם מוות ברשלנות, שימוש בסם מסוכן וסחר בסם מסוכן, ובית המשפט המחוזי גזר לו 24 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר על תנאי, וכן הופעל מאסר על תנאי בן שנה, מחציתו במצטבר ובמחציתו באופן חופף.

3.הערעור מופנה הן כנגד ההרשעה בעבירה של סחר בסם, והן כנגד העונש. על פי השקפתו של בא כוח המערער, אסור היה לבסס ממצאים מרשיעים על בסיס עדותם של שני המעורבים האחרים בפרשה, בין היתר, משום שגם בית משפט קמא קבע כי הודעות שמסרו השניים בתאריך 14.5.99 - היו כוזבות. בא כוח המערער הפנה גם לכך שלאותם שניים היתה הזדמנות לשוחח ביניהם, והם אף נועצו בעורך דין, ולפיכך קיימת אפשרות שתאמו עדויות במטרה להפליל את המערער, ובדרך זו לגול משכמם את האחריות למותה של הקטינה.

4.הסוגיות אותן הציג בא כוח המערער להכרעתנו, הן סוגיות של עובדה, אשר הוכרעו על ידי הערכאה הראשונה על פי התרשמותה ממהימנותם של העדים שהופיעו בפניה. והרי הלכה היא, שבממצאים מסוג זה אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב. לא זו אף זו, בית המשפט המחוזי היה ער לסכנה ששני המעורבים האחרים בפרשה גמרו אומר להפליל את המערער, אך הוא גם מצא כי בשני העניינים החשובים לצורך עבירת הסחר הסם : מקור הסם, והתמורה ששולמה עבורו, ראויה עדותם לאמון. כך או כך, בעבירת הסחר בסם בה הורשע המערער, עוסק סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים, וסעיף זה מונה כעבירה גם את אספקתו של סם לאחר, בתמורה או שלא בתמורה. והרי, עניין אחרון זה, אספקתו של הסם לקטינה ושני חבריה על ידי המערער, לא היה שנוי כלל במחלוקת בין בעלי הדין, ועל כן גם אם היה הולך בית משפט קמא בנתיב זה (עבירה של אספקת סם), התוצאה המרשיעה הייתה זהה.

לנוכח האמור, לא ראינו מקום או עילה להתערבותנו בהכרעת הדין, וזו גם מסקנתנו ביחס לעונש. המערער גרם במעשיו למותה של קטינה, ותוצאה קשה זו אפשר שהיתה נמנעת לולא אותו מחדל בו חטאו המערער וחבריו, כאשר המתינו כ3- שעות עד אשר הזעיקו עזרה רפואית לקטינה.

אכן, העונשים שהושתו על המעורבים האחרים בפרשה היו קלים יותר, אך גם היתה סיבה לאבחן את עניינו של המערער לחומרה, לנוכח עברו הפלילי העשיר, וגילו המבוגר בהשוואה לחבריו.

הערעור נדחה.