ע"פ 8397/09 טורקי ממדוח נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בתאריך 21.12.08, בשעת בוקר, הגיע רכב בו נהג המערער ועמו שניים נוספים – מואנד אבו לטיפה (להלן: מואנד) ומחמוד דרש חדה (להלן: מחמוד), לחניון רכב בתל-אביב. הואיל והופעת המערער וחבריו עוררה חשד, הגיעו למקום שתי ניידות משטרה, ובעקבות כך החל המערער נמלט בנסיעה מהירה תוך שהוא מותיר מאחור את מחמוד שנעצר על ידי השוטרים. בעקבות בריחת המערער החלו הניידות דולקות אחריו, ועד למעצרו הוא ביצע עבירות תעבורה רבות, וביניהן חצייה של צמתים בהם דלק אור אדום ברמזור. כמו כן, ניסה המערער לפגוע בניידת שנהגה ביקש לעקוף אותו, ומששוטר ניצב בדרכו, הוא שעט לעברו עד שהשוטר נאלץ למהר לתפוס מחסה כדי להימנע מפגיעה. לבסוף, לא ראו השוטרים מנוס ופגעו ברכבו של המערער מאחור ובעקבות כך נעצר.

המערער הודה בעובדות שיוחסו, לו ובעקבות כך הורשע בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הכשלת שוטרים בעת מילוי תפקידם ונהיגה ברכב בקלות ראש. בהמשך, עתרה המשיבה, בגדרו של הסכם טיעון, למאסר של 36 חודשים, בעוד שהמערער היה רשאי לטעון לעונש כהבנתו. בית המשפט המחוזי דן את המערער ל-32 חודשי מאסר וחודשיים מאסר על-תנאי, וכנגד עונש זה מופנה הערעור שבפנינו. נטען, כי העונש חמור בנסיבות המקרה, באשר לא קדמה לביצוען של העבירות עבירה אחרת; לא נגרם נזק לאדם או לרכוש; המערער הנו בעל רישיון נהיגה תקף והוא לא היה נתון תחת השפעתם של משקאות משכרים; מדובר באירוע חד-פעמי שנמשך זמן קצר ביותר; הוא הודה, הביע חרטה וקיבל אחריות מלאה על מעשיו. נוכח כל אלה נתבקשנו להקל בעונשו של המערער, ולכך אין בידינו להיעתר.

המערער, מטעמיו, החליט שלא לציית להוראת שוטרים, והחל שועט ברחובותיה של עיר תוך שהוא מבצע עבירות תעבורה שאך בנס לא גרמו לפגיעה בחיי אדם או ברכוש. ועל כורחנו מצאנו את עצמנו תוהים, אם המערער לא הגיע לאותו חניון מתוך כוונה פלילית, מדוע נמלט מפני השוטרים; ואם לא היה בגילופין, כי אז המסקנה המתחייבת היא שהוא עשה את אשר עשה ביודעין תוך שהוא ער לסכנות הכרוכות בהתנהגותו. אכן, המערער הודה בעובדות שיוחסו לו וחסך בזמן שיפוטי, אולם התקשינו לראות מה קו ההגנה החלופי שעמד לו כאשר נלכד בסוף המרדף. הנה כי כן, מדובר בנהג נוסף, פורק עול, שככל הנראה אינו רואה עצמו נתון למורא החוק, שבדרך נהיגתו יצר סכנה מוחשית לאלה שלרוע מזלם נקלעו בדרכו. על התנהגות זו היה מצווה בית המשפט המחוזי להגיב בחומרה, ולא מצאנו כי חרג מרמת הענישה הנוהגת והראויה. מדעתנו לא שינינו גם נוכח העונשים שהושתו על חבריו של המערער, זאת נוכח היותו נהג הרכב, שלו רק רצה יכול היה למנוע כליל את המרדף שהתפתח בעקבותיו. אם תוסיף לכך את עברו הפלילי, ניסיונו לפגוע בשוטר ובניידת, והעובדה שבית המשפט המחוזי לא חרג מגדרו של הסכם הטיעון אותו גיבשו הצדדים, שוב אין מנוס מן המסקנה כי דינו של הערעור להדחות, וכך אנו עושים.