ע"פ 8423/01 דראושה נאדר ואח' נ. מדינת ישראל

השופט א' מצא:

המערערים נסעו במכונית בשעות הערב לכיוון טבריה. בצומת כפר נחום ניצבו שתי צעירות (האחת כבת שש-עשרה וחברתה כבת שש-עשרה וחצי), שהמתינו להסעה לחוף הכינרת. המערערים עצרו ואספו את הנערות. המערערים סטו מן הדרך והובילו את הנערות לפינה מבודדת בתוך חורשה. כאן עצרו את מכוניתם והודיעו לשתיים כי בכוונתם לבעול אותן. בכיין ותחנוניהן של הנערות לא הועילו. באיומי סכין הפרידו המערערים את הנערות זו מזו. כן הזהירו אותן כי ברשותם יש אקדח ואם תמשכנה לבכות לא יהססו להורגן. אחת מהן נגררה אל מחוץ המכונית, בעוד חברתה מותקפת על מושב המכונית. השתיים הופשטו מכל בגדיהן ובעוד הן חדורות פחד וחלחלה, כפו עליהן המערערים סדרה של מעשים מיניים שבוצעו בהן באכזריות ותוך התעללות קשה בגופן ובנפשן. תוך שהם מחליפים ביניהם את הנערות, ביצע כל אחד מן המערערים בכל אחת מן הנערות מעשי סדום, בהחדרת איבר-מינו, שוב ושוב, לפיה ולפי הטבעת שלה, וכן בעל אותה. לאחר "הפסקה" קצרה, בה הניחו המערערים לנערות לשבת זו לצד זו אך מנעו מהן להתלבש, באה סדרה נוספת של מעשי אינוס ומעשי סדום. לבסוף עלו המערערים למכוניתם והסתלקו כשהם מניחים לנפשן את קורבנותיהם, בוכיות ורועדות במקום החשוך והמבודד.

על יסוד הודיותיהם בעובדות כתב האישום, שלעיל הבאתי בתמצית-שבתמצית רק את עיקריהן, הורשעו המערערים במספר עבירות אינוס בנסיבות מחמירות, בביצוע מעשי סדום ובהחזקת סכין. בית המשפט המחוזי גזר על כל אחד משניהם עשרים שנות מאסר וכן חייב את כל אחד מהם לשלם, לכל אחת משתי המתלוננות, פיצויים בסך 40,000 ₪. הערעורים שלפנינו מופנים נגד חומרת עונש המאסר. סניגורי המערערים עשו כמיטב יכולתם לשכנענו, כי גזירת עונש מאסר לתקופה של עשרים שנה חורגת עד מאוד מנורמת הענישה המקובלת למעשים דומים. הסניגורים טענו כי בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל נאות להודיותיהם של המערערים. כן ניסו הם למצוא פנים לקולא בעובדה, שבדרכם אל המקום שבו תקפו את הנערות שתו המערערים מספר בקבוקי בירה, ומכאן שביצעו את עבירותיהם בהיותם תחת השפעת אלכוהול. ביחס למערער בע"פ 8423/01 צוין, כי הוא נשוי ואב לשלושה. ביחס למערער בע"פ 8898/01 נטען, כי חלקו בתקיפתן של המתלוננות היה יותר מתון משל חברו וכי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהטיל על שני המערערים עונש זהה.

דין הערעורים להידחות. עונש המאסר שנגזר על המערערים אמנם איננו קל, אך לא מצאנו יסוד לפקפק בהיותו עונש הולם וראוי למעשים המחרידים שביצעו המערערים בשתי עוברות אורח תמימות. השיקול המרכזי בענישת פשעים מן הסוג הזה כרוך בצורך להגן על נשים ונערות מפני פושעים חסרי-לב ונטולי מעצורים. שיקול זה, שבנסיבותיהם של מקרים חמורים כדוגמת המקרה שלפנינו גובר על פני כל שיקול אחר, מחייב הטלת עונשים כואבים ומרתיעים. טיעוני הסניגורים להקלת העונש נבחנו בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי. רובם ככולם נדחו מכול וכול, ואילו להודיית המערערים בעובדות ייחס בית המשפט את המשקל הראוי לה. הנימוקים שנכללו בגזר-הדין מקובלים עלינו, ולא שוכנענו כי בנסיבות העניין החמיר בית המשפט עם המערערים יתר על המידה, או כי היה עליו להבחין בין שניהם לעניין מידת העונש. כפי שצוין בצדק בגזר-הדין, מעשי המערערים במתלוננות נראים כלקוחים מסרט בלהות. ואכן, מתסקירי הנפגעות שערך שירות המבחן נובע, כי למעשים הייתה השפעה קשה על מצבה הנפשי של כל אחת מן המתלוננות. המערערים פעלו בצוותא-חדא ועל שניהם לשאת, במידה שווה, בתוצאות העונשיות של התנהגותם המזוויעה.

הערעור נדחה.

ש ו פ ט

השופטת ד' דורנר:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופטת א' פרוקצ'יה:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא.