ע"פ 8442/06 פלוני נ. מדינת ישראל

השופטת ד' ברלינר:

1.המערער הורשע על-פי הודאתו בביצוע שלוש עבירות של מעשה מגונה – עבירה על פי סעיף 354(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 כנוסחו עד שנת 1988. המתלוננת הינה אחייניתו של המערער והיא ילידת 1982. המערער הוא יליד 1970. המעשים הנטענים בוצעו בין השנים 1986-1987, דהיינו: כשהמתלוננת היתה כבת חמש והמערער בין הגילאים 16-18. המערער היה בן בית בבית הוריה של המתלוננת ופעמים רבות שימש לה כשמרטף. על פי האמור בעובדותיו המוסכמות של כתב האישום, כללו המעשים נגיעה באיבר מינה של המתלוננת, דרישה כי המתלוננת תמצוץ את איבר מינו, המתלוננת סירבה והמערער שיכנעהּ בכך שאמר לה שתדמיין שאיבר מינו הוא "סוכריה או ארטיק". מחמת פחד עשתה המתלוננת את שצוותה. המתלוננת נדרשה גם לא לספר לאיש על האירועים. המעשים המגונים כללו גם משחק באיבר מינה של המתלוננת, כאשר המערער משחק באיבר מינו. וכן שכיבה על יד המתלוננת בשעה שהמערער צופה בסרטים כחולים.

2.כחלק מהסדר הטיעון הופנה המערער לקבלת תסקיר של שירות המבחן. במקביל המציא שירות המבחן לבית המשפט גם תסקיר נפגע באשר למתלוננת. מתסקיר שירות המבחן כמו גם מהטיעונים לעונש בבית המשפט הוברר כי בתקופה הארוכה במיוחד שחלפה מאז ביצוע המעשים ועד להגשת כתב האישום (כ-19 שנה) עברו חייו של המערער מהפך של ממש. המערער חזר בתשובה, הוא היום נשוי – אב לארבע בנות שמבלה את עיתותיו בדאגה למשפחתו ובלימוד תורה. עובדה זו מהווה את הציר המרכזי בטיעוניו של הסנגור כפי שיובהר להלן. התסקיר גם פורס את הרקע לביצוע המעשים. מסתבר כי המשפחה המשותפת למערער ולמתלוננת גם יחד, היתה משפחה בעייתית. המערער עצמו סבל מבעיות פיזיות שונות, שגרמו לכך שהיה בעל דימוי עצמי וגופני נמוך מאוד. הוא ראה באחיו -אביה של המתלוננת, מושא להערצה וחיקוי. אורח החיים בביתו של האח היה רווי בתכנים מיניים. היה בבית חומר פורנוגראפי ולעובדה זו השלכה לענין המעשים שביצע המערער במתלוננת. עוד עולה מהתסקיר כי בעקבות הגשת כתב האישום, עבר המערער תהליך טיפולי שבו עדיין הוא נוטל חלק וכתוצאה ממנו הוא מגלה חרטה על מעשיו ואמפטיה למתלוננת בשל הנזק שגרם לה. בשורה התחתונה ממליץ שירות המבחן על העמדתו של המערער בפיקוח ותקופת מאסר של שישה חודשים שתרוצה בדרך של עבודות שירות.

3.בגזר דין ארוך, מפורט ורגיש, התייחס בית משפט קמא לכל אחד מהשיקולים הרלוונטיים, ויותר מכל נתן ביטוי לדילמה הכרוכה בעצם הצורך להטיל עונש כ-20 שנה לאחר ביצוע העבירות.

בית המשפט התייחס לעובדה שהאדם שעומד בפניו היום איננו אותו אדם צעיר שביצע את העבירות. גם המתלוננת "איננה אותה ילדה קטנה שנתנה אמון מלא בדודה הצעיר ושחוותה מידיו אותן חוויות קשות שהותירו צלקות עמוקות בנפשה". השינוי באורח חייו של המערער, קיבל ביטוי נרחב בגזר הדין, כמו גם התהליך הטיפולי שעבר, כאמור בתסקיר שירות המבחן. משקל ניתן גם להתרשמותו של שירות המבחן כי מדובר אכן בחרטה של ממש וכי המערער מבין היום את חומרת מעשיו. מן העבר השני התייחס בית משפט קמא לנזק העצום שנגרם למתלוננת כעולה מתסקיר הנפגע. כל חייה של המתלוננת היו בצל אותן פגיעות מיניות שספגה בהיותה כמעט תינוקת. המתלוננת איננה יכולה להשתחרר מענין זה, התלונה המאוחרת הינה חלק מניסיונה להתמודד ולשקם את חייה. בסופו של יום, תוך שהוא מאזן את כל האמור לעיל הטיל בית משפט קמא על המערער ארבע שנות מאסר מתוכן שנתיים בפועל ושנתיים על תנאי. כמו כן חויב המערער לפצות את המתלוננת בסך של 30,000 ש"ח.

4.בטיעון היום בפנינו, חזר למעשה הסנגור בהרחבה ובפירוט רב על כל אותם נושאים שהועלו גם בפני בית משפט קמא. לשני ראשים עיקרים התחלקו טיעוניו של הסנגור: הראש האחד עניינו הרקע לביצוע המעשים, הראש השני עניינו חלוף הזמן וההשלכות שיש והיו לכך. באשר לראש הראשון הדגש הוא על מה שצוין כבר לעיל באשר להווי החיים המתירני ששרר בבית הוריה של המתלוננת וההערצה שחש המערער כלפי אחיו. המערער עצמו היה באותה תקופה במצב אישי קשה, הוא הגיע עד כדי נסיונות אובדניים. המעשים לא נעשו על רקע פדופילי אלא כאמור על רקע ההווי שספג. עיקר המאמצים הושקעו בראש השני, קרי: חלוף הזמן. הסנגור שב והעלה על נס את דרך חייו הנוכחית של המערער. עוד הדגיש הסנגור כי לו היה נידון בזמנו, סמוך למועד ביצוע העבירות, בית המשפט היה מתחבט האם להרשיעו אם לאו ושאלת המאסר בפועל לא היתה עומדת כלל על הפרק. בנוסף, מפנה הסנגור לנזק וההרס שיהיה בשליחתו של המערער למאסר – לו ולמשפחתו ולהמלצה של שירות המבחן שהובאה לעיל.

דיון

5.אין לנו אלא להצטרף לבית משפט קמא באשר לקושי בתהליך הענישה בתיקים מסוג זה. תקופה של 19-20 שנה, כמוה כנצח בנסיבות אלה. הן המתלוננת והן המערער עברו מאז גלגולים רבים בחייהם והחזרת שעון הזמן אחורנית היא בעלת השלכות ערכיות כמו מעשיות. יחד עם זאת, המחוקק אמר את דברו כאשר תוקן סעיף 354 ונקבע כי מנין תקופת ההתיישנות יחל ביום שמלאו לקטין 28 שנים. יש בתיקון משום אמירה כי לחלוף הזמן במקרה זה משמעות מוגבלת. העבירות "העתיקות" הן ברות ענישה, והענישה צריכה להיגזר מאופיין, היקפן, הנזק שגרמו וכל השיקולים האחרים המכתיבים ענישה באשר היא. הכרעה זו של המחוקק מתבססת על כך שעבור מתלוננות הזמן לעיתים עומד מלכת. הן אינן יכולות לשקם את חייהן והתלונה המאוחרת נותנת לכך ביטוי. המקרה הנוכחי הוא דוגמא מובהקת לכך שחייה של המתלוננת, כמעט בכל היבט הושפעו מן האירועים בילדותה הרכה ואותותיהם ניכרים עד ימים אלה ממש.

6.העמדת הזמן שחלף כשיקול מרכזי לענין הענישה, מעקר למעשה מתוכנו את אותו תיקון בחוק שאיפשר למתלוננת להגיש את התלונה חרף הזמן הרב שחלף, והופכת את המאמץ הנפשי הכרוך בהגשת התלונה לבלתי כדאי. לכך יש להוסיף כי במקרה הנוכחי מדובר בעבירות שבוצעו לאורך תקופה ארוכה, המערער החל אותן בתור נער וסיים כבגיר. לפיכך, אל מול הזמן שחלף - יש להציב גם את אורך התקופה שמדובר בה.

המהפך שעבר המערער, העובדה שלא הסתבך מאז בעבירות, התהליך הטיפולי שבו נטל חלק וכל יתר הדברים המפורטים בתסקיר שירות המבחן צריכים אכן לקבל ביטוי בענישה, אלא שנראה לנו כי בית משפט קמא כימת את הגורמים הללו בצורה ראויה ואין מקום להתערבותנו.

הערעור נדחה.

המערער יתייצב לריצוי עונשו בתאריך 4.2.07 שעה 11:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב.