ע"פ 8445/11 ענת קם נ. מדינת ישראל

בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב במסגרת תפ"ח 17959-01-10 שניתן ביום 30.10.2011. בית המשפט השית על המבקשת ארבע וחצי שנות מאסר בפועל.

כתב האישום

1.

נגד המבקשת הוגש ביום 3.2.2011 כתב אישום מתוקן המייחס לה עבירות ריגול חמורות לפי סעיפים 113(ג) רישא ו-113א לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.

על פי פרטי כתב האישום המתוקן, מאוגוסט 2005 ועד יוני 2007 שירתה המבקשת בלשכת אלוף פיקוד המרכז כפקידת לשכה. במסגרת תפקידה נחשפה המבקשת למצגות ומסמכים מסווגים רבים ברמות סיווג בטחוני שונות. על פי המתואר, במהלך שירותה הצבאי אגרה המבקשת בתיקייה מיוחדת את המסמכים והמצגות ובסמוך לשחרור בצה"ל, העתיקה את תכני התיקייה באמצעות אחר לשני דיסקים, האחד למסמכים והשני למצגות. לפי המפורט, את ההעתקה לדיסקים ביצעה המבקשת מתוך מניעים אידיאולוגיים ולשם פרסום המסמכים בציבור. דיסק המסמכים כלל בתוכו 2,085 קצבים המסודרים ב-11 תיקיות שונות ועוד כ-625 מסמכים נפרדים. לפי המתואר, בחודש ספטמבר 2008, מסרה המבקשת, ללא סמכות כדין, לעיתונאי אורי בלאו דיסק נשלף שאליו העתיקה מעל 1,500 מסמכים וביניהם שתי תיקיות מהחומר שהוצא על ידי מהלשכה. עוד מתואר כי לאחר מסירת המסמכים לעיתונאי, שוחחה עמו המבקשת מספר פעמים בלתי ידוע כדי לתת לו, ללא סמכות כדין, הבהרות למסמכים שמסרה לו כולל הבהרות לגבי שמות מבצעים ויעדים, קודים של מבצעים, תאריכים וכדומה.

3.

במסגרת הסדר טיעון, הודתה המבקשת בעובדות כתב האישום המתוקן והיא הורשעה, על פי הודאתה, בעבירות המפורטות בכתב האישום. הצדדים קבעו כי יטענו טיעון חופשי בנוגע לעונש.

4.

בגזר דינו ציין בית המשפט כי חומרת העבירות בהן הורשעה המבקשת טבועה בהן מעצם מהותן. עוד פורט כי המבקשת ניצלה באופן מחפיר את האמון שניתן בה ואת הנגישות הקלה שהייתה לה לחומרים בטחונים בכך שהיא נטלה כמות עצומה של מסמכים צבאיים, שעיון בתוכנם מצביע על הסכנה האינהרנטית הגלומה בחשיפתם. בית המשפט ציין כי מדובר בכמות בלתי נתפסת של 2,085 מסמכים שהמבקשת העתיקה לתקליטור. הודגש כי מדובר במסמכים העוסקים בנושאים חיוניים ביותר בתחומי הביטחון והצבא וכי אין לדעת אם המידע שהוציאה המבקשת מצא דרכו לידי גורם זר, עוין או שאינו עוין. עוד צוין כי במעשיה יש משום מעילה באמון והפרה של הנורמות הבסיסיות של המערכת הצבאית הבנויה על אמון הדדי בחיילים המשרתים בתפקידים רגישים. בית המשפט שקל לקולא את העובדה כי המבקשת ביצעה את העבירות בהיותה כבת 20, אישה צעירה שאישיותה הבוגרת טרם הבשילה. עוד ציין בית המשפט כי למבקשת אין עבר פלילי וכי היא הודתה בביצוע המעשים כבר בחקירתה הראשונה, שיתפה פעולה עם החוקרים, והעמידה לרשותם את המחשב שבו היו מצויים כל המסמכים. בית המשפט ציין לקולא גם את הודאתה בכתב האישום המתוקן, דבר שחסך ניהול של הליך הוכחות ארוך. כן צוין כי המבקשת שוהה מזה כשנתיים במעצר בית מוחלט, ורק לאחרונה הוקלו תנאיו באופן שמאפשר לה לצאת למספר שעות מהבית וכי הסיכוי להישנות עבירות דומות בעתיד היא נמוכה.

5.

לאחר שקילת מכלול השיקולים ושיקולים נוספים שקיבלו ביטוי בגזר הדין שאסור לפרסום גזר בית המשפט על המבקשת 54 חודשי מאסר בפועל, ו-18 חודשי מאסר על תנאי, שתוך שלוש שנים מיום שחרורה מהכלא לא תעבור על עבירות לפי פרק ז' לחוק העונשין.

הבקשה לעיכוב ביצוע

6.

המבקשת הגישה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. המבקשת ציינה כי סיכויי הערעור טובים וכי מפורטות בהודעת הערעור 18 עילות להתערבות בית המשפט בעונש החמור שהוטל עליה. המבקשת פירטה כי במקרים אחרים, העונשים שהוטלו בבתי המשפט היו נמוכים בהשוואה לעונש שהוטל על המבקשת וכי העונש שהוטל עליה חורג מכל פרופורציה ביחס למקרים קודמים שנדונו בפסיקה. במיוחד הדגיש בא כוח המבקשת עו"ד בומבך את גזר הדין ב-תפ"ח 1055/01 (מחוזי, ת"א) מדינת ישראל נ' יעקב (לא פורסם, 20.6.2002) (להלן - ענין יעקב). עוד צוין בבקשה כי עברה הפלילי של המבקשת נקי וכי אין חולק כי היא אינה מסוכנת כלפי כולי עלמא. בבקשה פורט בנוסף כי המבקשת התנהגה למופת במהלך המשפט, התייצבה לכל הדיונים והקפידה לשמור על תנאי מעצר הבית המוחלט שהושת עליה עם מעצרה הראשון. המבקשת ציינה כי אין כל חשש להימלטות מאימת הדין מצידה. לסיום ציינה המבקשת כי אמנם הוטל עליה עונש מאסר ארוך ואולם אי עיכוב ביצוע העונש יאיין את ערעורה להפחית את העונש לכדי עונש מאסר על תנאי או לחלופין לעונש שירוצה בעבודות שירות.

7.

המדינה מתנגדת לבקשה. בטיעוניה ביקשה עו"ד מטר, בין השאר, להצביע על הסיכון שנשקף ממעשיה של המבקשת באמצעות חוות דעת חסויה שהוגשה לבית המשפט המחוזי ובאמצעות חקירתו של נותן חוות הדעת. לצורך שלב זה של הדיון לא ראיתי מקום להידרש לעניין, ולא עיינתי בחוות הדעת.

דיון והכרעה

8.

השאלה הטעונה הכרעה במסגרת ההליך הנוכחי איננה אם העונש שהושת הינו לכאורה סביר אם לאו. בשאלה זו אני נמנעת מלחוות כל דעה, מה עוד שלא כל התמונה שעמדה בפני בית המשפט המחוזי מצויה בשלב זה בפני. לא ניצבת בפני השאלה של חשש להרשעת שווא, מפני שענייננו בערעור על גזר הדין אחרי הודאה. השאלה לה יש להידרש לצורך הכרעה בבקשה שלפני מצומצמת היא – האם יש סיכוי סביר שבערעור ייקבע כי במקרה זה אין כלל מקום לעונש מאסר, ועל כן ראוי לעכב את הביצוע. אכן, בא כוח המבקשת טען כי אם לא יהיה עיכוב ביצוע הדבר יאיין את האפשרות שכלל לא יוטל עליה עונש מאסר או שיוטל עונש מאסר בעבודות שרות. גם בלי שמונחים בפני כל המסמכים שמן הסתם יונחו בפני המותב שידון בערעור מתקשה אני לומר כי יש סיכוי סביר לכך שעונש המאסר בפועל יבוטל כליל. בשים לב לכל הנימוקים לחומרה עליהם עמד בית המשפט המחוזי, עליהם אין צורך לחזור. אציין בקצרה כי לכאורה ענייננו שונה מאוד מענין יעקב.

9.

משכך, ובשים לב לאורך תקופת המאסר ולהלכת שוורץ (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000), אני דוחה את הבקשה. המבקשת תתייצב לריצוי מאסרה, כפי שנקבע.