ע"פ 8445/96 אבראהים נאיף נ. המועצה האזורית מרום גליל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הנשיא מ' סלוצקי והשופטים י' גריל ומ' נאמן), שביטל את פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' סגן הנשיא ר' חרסונסקי) וחייב את המבקש בתשלום חיובי ארנונה ואגרת ביוב שהוטלו עליו על-ידי המשיבה.

1.המבקש הוא תושב הישוב סאג'ור ( להלן: "הישוב") המצוי בתחומה של המשיבה. עד שנת 1992 התנהלו עניני הישוב באמצעות המשיבה ובאמצעות הועד המקומי של הישוב, בהתאם להסדר הקבוע בצו המועצות המקומיות (מועצות איזוריות), התשי"ח1958- (להלן: "הצו הכללי"). בשנת 1992 הוציא שר הפנים את צו המועצות המקומיות (ב) (תיקון התוספת הראשונה, סאג'ור), התשנ"ב1992- (להלן: "הצו המתקן"), בו נקבע, בין היתר:

"2. המועצה המקומית סאג'ור תהא חליפתו של הועד המקומי סאג'ור, הן לזכויותיו והן לחובותיו להתחייבויותיו והן למעמדו בכל ענין אחר, ובין השאר לענין ארנונות, אגרות, היטלים, דמי השתתפות ותשלומי חובה שהטיל הועד המקומי וטרם נגבו.

3.בכפוף לאמור בסעיף 2, הליך שהיה תלוי ועומד ערב תחילתו של צו זה בתחום הועד המקומי סאג'ור או ברשות מרשויותיו או לפני בית דין שהקים או שאיזור שיפוטו נקבע באופן הכולל את תחומו - ימשיכו לדון ולהכריע בו במועצה המקומית סאג'ור, או ברשות מרשויותיה או לפני בית דין שהקימה או שאיזור שיפוטו נקבע באופן הכולל את תחומה, הכל לפי העניין...

5.חוקי העזר והתקנות האחרות, הרשיונות, ההיתרים והמסמכים האחרים שהותקנו או ניתנו כדין בידי המועצה האזורית מרום הגליל או רשות מרשויותיה, ימשיכו לחול בתחום המועצה המקומית סאג'ור, בשינויים המחוייבים לפי העניין, כאילו היא התקינה או נתנה אותם עד שיפקעו או ישונו על פי האמור בהם או על פי כל חיקוק עד שהמועצה המקומית סאג'ור או רשות מרשויותיה יבטלו או ישנו אותם מכוח כל חיקוק"

2.לאחר פירסומו של צו זה הגישה המשיבה תביעה נגד המבקש, שעניינה אי-תשלום חיובי ארנונה ואגרת ביוב שחב לה המבקש, לטענתה. המבקש העלה טענה מקדמית, לפיה אין יריבות בינו לבין המשיבה, משום שזכות התביעה בכל הנוגע לגביית חיובים מוניציפליים עברו למועצה המקומית סאג'ור מכח הצו המתקן. בית משפט השלום קבע, כי הדין עם המבקש וכי אין יסוד בדין לטענת המשיבה, לפיה המועצה המקומית סאג'ור באה בנעליה של המשיבה ואינה יורשת את זכויותיה וחובותיה של המשיבה כלפי תושבי הישוב. בית משפט השלום ביסס את מסקנתו זו על נוסח הצו המתקן ועל הוראות סעיף 133 לצו הכללי. לשיטתו של בית משפט השלום, לא היה מקום לקבל את טענת המשיבה, שאינה נתמכת בלשון החקיקה ואשר תוצאתה היא יצירת מצב אנומלי, בו מצויות הסמכויות הנוגעות לתושבי ביישוב הן בידי המשיבה והן בידי המועצה המקומית.

3.המשיבה ערערה על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי, שקבע, בהסתמך על חומר הראיות, כי המשיבה היא שגבתה את הארנונה הכללית מתושבי הישוב עד לפרסום הצו המתקן. עוד מצא בית המשפט המחוזי, כי אין טענה שהמערערת לא נתנה לתושבי הישוב את השירותים המוניציפליים הדרושים עובר לכינון המועצה המקומית. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי חובו של המבקש הוא למשיבה ולא לועד המקומי ולפיכך אין הוראות הצו המתקן חלות עליו. על-סמך ממצאים אלה קבע בית המשפט המחוזי, כי קיימת יריבות בין המבקש למשיבה וחייב את המבקש (שלא כפר בחובו, אלא טען רק להיעדר יריבות בינו לבין המשיבה) בתשלום מלוא חובו למשיבה.

4.המבקש מבקש לערער על פסק דין זה. ראשית הוא טוען, כי ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום הוגש באיחור וכי די היה בטעם זה כדי להביא לדחיית ערעורה על הסף. לגוף הדברים, טוען המבקש כי פסק דינו של בית משפט השלום היה מוצדק, וכי לא היה מקום להתערבות בית המשפט המחוזי בממצאיו ובמסקנותיו של בית משפט השלום. לחיזוק טענותיו, ביקש המבקש לצרף מכתב ממשרד הפנים למשיבה שעניינו הקפאת גביית תשלומים מוניציפליים מתושבי היישוב על ידי המשיבה.

5.המשיבה טוענת, כי לא היה כל איחור בהגשת ערעורה לבית המשפט המחוזי וכי נוסחו של הצו המתקן מבהיר מפורשות כי המועצה המקומית באה אך ורק בנעליו של הועד המקומי - ולא בנעלי המשיבה. באשר למכתב אותו ביקש המבקש לצרף טוענת המשיבה, כי המדובר באקט מנהלי זמני ולפיכך היא מתנגדת לצרופו להליך.

6.לאחר שעיינתי במסמכים שבפני, נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות. פרשנות הצו המתקן, כפי שנוסחה על-ידי בית המשפט המחוזי, מעוגנת בנוסחו של הצו המתקן ותואמת את רוח ההסדר הקבוע בצו הכללי, בכל הנוגע לחלוקת הסמכויות בין ועד מקומי למועצה האיזורית. בנסיבות אלה, שעה שפסק הדין עליו מבקשים לערער מנומק ומבוסס כראוי לא מצאתי מקום ליתן רשות ערעור בעניין זה. הטענות בדבר איחור בהגשת הערעור לבית המשפט המחוזי אינן מצדיקות מתן רשות ערעור בערכאה זו.

הבקשה נדחית.