ע"פ 851/08 מדינת ישראל נ. מוחמד ניג'ם

השופט א' א' לוי:

1.

בית המשפט המחוזי בנצרת הרשיע את המשיבים בע"פ 851/08, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ותקיפה בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 329(1)(7)+29 ו-381(א)(1)+29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך נדון משיב 1, מוחמד ניג'ם (להלן: מוחמד) ל-54 חודשי מאסר, 30 חודשים מאסר על-תנאי והוא חויב לשלם פיצוי בסכום של 37,500 ש"ח. משיב 2 (להלן: הקטין) נדון ל-18 חודשי מאסר, 10 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם פיצוי בסכום כולל בסכום של 12,500 ש"ח. הבסיס העובדתי להרשעה היה זה: ראיד זאהר (להלן: המתלונן) הנו בעל מרכול בנצרת, ובינו למשיבים נתגלע סכסוך על רקע סירובו לאפשר לקטין להמשיך לקחת מוצרים מעסקו מבלי לשלם את תמורתם. בתאריך 29.12.06, בשעת לילה, הגיעו המשיבים לעסקו של המתלונן, בו שהו אותה עת לואי אשקר (להלן: לואי), פיראס ג'רג'ורה (להלן: פיראס) וואסים זהר (להלן: ואסים). מוחמד, שהיה מזוין בסכין, ניגש ללואי וחתך אותו בצוואר, ולאחר מכן הוא פנה למתלונן וגרם לו לחבלות ופצעי חתך ודקירה בידו ובבטנו. במקביל, הכה הקטין את המתלונן ואת ואסים באגרופים ובעט בהם.

2.

בפנינו מונחים שני ערעורים. באחד (1677/08) משיג הקטין על הרשעתו כמבצע-בצוותא של דקירת לואי. לטענתו. הוא לא ידע כי מוחמד נושא עמו סכין, והוא לא צפה את דקירתו המפתיעה של הקורבן, ועל כן גם לא היה יכול להגיב בזמן. מאידך, אין הקטין מלין על הרשעתו כמבצע-בצוותא של דקירת המתלונן שהתרחשה לאחר פציעתו של לואי.

3.

שאלה זו עמדה להכרעתו של בית המשפט המחוזי, ולאחר שבחנו את הראיות שהיו בפניו, שוכנענו כי לא נפל פגם כלשהו בתוצאה אליה הגיע. האירועים בליל האירוע לא החלו בדקירתו של לואי, הואיל וקודם לכן הגיעו המשיבים לחנותו של המתלונן, הטיחו קללות לעבר הנוכחים, ולאחר זאת הסתלקו מהזירה. אולם הם שבו למקום לאחר זמן קצר מתוך כוונה להתעמת עם יריביהם. הנה כי כן, נוכחותו של הקטין בזירה לא היתה מקרית (וכזכור, הוא היה עילת הסכסוך), אדרבא, נראה כי זו היתה החלטה משותפת של שני המשיבים לגמול ליריביהם בדרך אלימה. העובדה עליה אין הקטין חולק, ולפיה הוא ראה את מוחמד דוקר את המתלונן, ולא זו בלבד שלא מחה על כך בפני שותפו אלא הצטרף לתקיפה, מלמדת יותר מכל כי השימוש בסכין היה על דעתו של הקטין. כך או כך, כדי להפריך מסקנה זו היה מצווה הקטין להביא את גרסתו בעדות בפני בית המשפט ולהיחקר עליה, אולם משיקולים השמורים עמו בחר להימנע מכך.

העולה מכל האמור הוא שלא מצאנו פגם בהרשעתו של הקטין, ומכאן לשאלת העונש.

4.

כאמור, משיגה המדינה בפנינו כנגד העונשים שהושתו על המשיבים. להשקפתה, עונשים אלה אינם הולמים את חומרת המעשים, תוצאותיהם ומשמעותם החברתית.

העבירות בהן הורשעו המשיבים, חומרתן מופלגת. ללא תביעת זכות וכתוצאה מבריונות לשמה, הם תקפו בעל עסק ולקוחות תמימים, תוך שימוש בנשק קר. עם הסכין שבידו דקר מוחמד את המתלונן ואת לואי, ונראה כי אך בדרך נס לא הסתיים אירוע זה בתוצאה קשה פי כמה. גם הקטין, חרף גילו הצעיר, לא טמן את ידו בצלחת ולא השקיף על המתרחש מן הצד, אדרבא, הוא תקף את המתלונן ולא הרפה ממנו והוסיף לבעוט בו, ואם בכך לא די הוא הוסיף ותקף את ואסים.

5.

רבות נכתב בשנים האחרונות על נגע האלימות שפשה בחברה הישראלית, כאשר שימוש בסכינים הפך למעשה של יום יום, וגם על בני הנעורים הוא לא פסח. פעם אחר פעם אנו נתקלים בעבריינים שבעילה של מה בכך שולפים כלי משחית אותם הם נוהגים לשאת עמם דרך קבע, ונועצים את להביהם בבשרם של יריביהם, גם כאשר ברורה להם הסכנה הכרוכה בכך לקורבנות. בפסיקתם, ניסו בתי המשפט לשדר מסר מרתיע לעבריינים בתחום זה, אולם נראה כי הוא לא נקלט או לא נקלט דיו. המשיבים הם דוגמה מובהקת לאותו זרע פורענות של אלימות גוברת, באשר במעשיהם הם גילו לעיני כל את הסכנה הנשקפת מהם לציבור. במיוחד נאמרים הדברים כלפי מוחמד שהוסיף לטעון כי לא היה כלל בזירה, וממילא לא הביע חרטה על מעשיו. בנסיבות אלו אנו סבורים כי מסר ההרתעה מחייב את קבלתו של ערעור המדינה, ואם יהיה בכך כדי להציל ולו נפש אחת, דיינו.

אשר על כן, אנו מעמידים את תקופת המאסר בה ישא מוחמד על 6 שנים, בעוד שתקופת המאסר בה ישא הקטין תעמוד על 3 שנים. יתר חלקי גזר דינו של בית המשפט המחוזי, יעמדו בעינם. ערעורו של הקטין (ע"פ 1677/08), נדחה.