ע"פ 8517/09 חאלד ערב נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בשלוש הזדמנויות, בשנים 2007 ו-2008, פסל בית המשפט את המערער מנהיגה, וחרף זאת, הוא נמצא בתאריך 24.1.09, בסמוך לחצות, נוהג רכב באשדוד. אותה שעה הופעלה במקום מכמונת מהירות, ומשהתברר כי המערער נוהג במהירות העולה במידה ניכרת על זו המותרת, הוא נדרש על ידי שוטר לעצור. המערער התעלם מאותה דרישה, האיץ את מהירות רכבו והחל נמלט. במהלך המרדף אחריו ביצע המערער עבירות תעבורה רבות, וביניהן כאלו המסכנות חיי אדם כמו התפרצות לצומת, ואי-ציות לאור אדום ברמזור. כתוצאה מכך נאלצו נהגים, שלרוע מזלם נקלעו לנתיבו, לסטות הצידה ולבלום כדי להימנע מפגיעה.

המערער הודה בכל אלה והורשע בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, נהיגה בשכרות ובעת שהיה בפסילה. בגדרו של הסכם טיעון, עתרה המשיבה להשית עליו 40 חודשי מאסר, בעוד שהוא עצמו היה רשאי לטעון לעונש כהבנתו. לאחר שנשמעו טיעוני הצדדים, דן בית משפט קמא את המערער ל-40 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, והוא נפסל מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך שש שנים שתחילת מניינן ביום שחרורו מן הכלא.

בערעור המופנה כנגד גזר הדין, הוגדר העונש כ"מופלג בחומרתו", וכן טען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם לכלל נסיבות העניין, וכי נכון היה לשלב את המערער בתהליך גמילה מאלכוהול קודם לגזירת העונש, כהמלצת שרות המבחן.

אין בידינו להיעתר לערעור. לדידנו אין כלל ספק שהמערער היה מודע לנטייתו למשקאות אלכוהוליים, ולפיכך, אם ביקש, באמת ובתמים, להיגמל מהתמכרותו, היה עליו לעשות זאת בעת שהתהלך חופשי, ולא לפנות לכך רק משחטא בעבירות שעל חומרתן וסכנתן נדמה כי אין צורך להכביר מלים. אולם לא רק בנהיגה בגילופין חטא המערער, אלא גם בכך שהוא עשה זאת כאשר הוא נושא בעונשי פסילה שהושתו עליו. נראה כי אותם עונשים לא הותירו את רישומם על המערער, ולפיכך לא היה מנוס הפעם מלנהוג בו ביד קשה, ולו במטרה למנוע את סכנתו מן הציבור.

נוכח האמור, דינו של הערעור להדחות, וכך אנו עושים.