ע"פ 8541/10 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי מרכז, יוחסו למערער שלושה אישומים. בראשון נטען כי בחודש דצמבר 2008 הוא פנה לקטין, יליד חודש אפריל 1996 שהלך לתומו ברחוב, ובאמתלא כוזבת הובילו בכוח לפיר פנימי של בניין. הוא דרש מהמתלונן לנשקו ולהחדיר לתוך פיו את איבר מינו, ומשהמתלונן סרב לעשות זאת דחף המערער את איבר מינו לפיו של הקטין בכח עד שזה החל להקיא. בהמשך ניסה המערער להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של הקטין חרף הכאבים שגרם לו. לאחר שהמערער הגיע לפורקן, הוא איים על המתלונן לבל יחשוף את אשר עולל לו.

באישום השני מתואר אירוע דומה שהתרחש בחודש יוני 2009. הפעם פנה המערער לקטין יליד חודש דצמבר 2000, וגרר אותו למחסן כלשהו בפתח-תקוה. הוא השכיב את הקטין על שולחן וניסה להפשיטו ממכנסיו. משהמתלונן גילה התנגדות, איים המערער לפגוע בו, ובהמשך אונן עד שהגיע לפורקן. גם הפעם דרש המערער מהקורבן שלא לספר על מעשיו.

באישום השלישי נטען, כי בחודש יוני 2009 הוביל המערער קטין נוסף, יליד חודש נובמבר 1998, אל מאחורי בניין שם דרש ממנו להוריד את מכנסיו תוך שהוא מאיים לפגוע בו בסכין. קטין זה גילה תושייה, ושעה שהמערער החל לפשוט את מכנסיו הוא הכה אותו ונמלט על נפשו.

המערער הודה בכל אלה, ובעקבות כך הורשע בעבירות של מעשה סדום בקטין, ניסיון למעשה סדום, מעשים מגונים, תקיפה ואיומים. על כל אלה דן אותו בית המשפט המחוזי ל-11 שנות מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 1500 ₪, והוא חויב לפצות את נפגעי העבירה בסכום כולל של 60 אלף ש"ח.

המערער משיג בפנינו על העונש, ולהלן טעמיו: הוא גדל בחסך סביבתי ואובחנו אצלו הפרעות התנהגות קשות, ובעקבות כך החל נוטל תרופות פסיכיאטריות ואושפז בבתי חולים לבריאות הנפש; הוא חווה ניכור של בני משפחתו, ובעקבות כך החל לצרוך סמים ואלכוהול; המערער הביע נכונות לעבור סירוס כימי שבעקבותיו הוא עשוי לאמץ אורח חיים נורמטיבי; לבסוף, נטען כי לא ניתן משקל הולם להודאת המערער וחרטתו, וכתוצאה מכך הושת עונש הסוטה לחומרה מרמת הענישה המקובלת.

העונש שהושת על המערער אינו קל כלל ועיקר, במיוחד נוכח גילו הצעיר. אולם כך נכון להגדיר גם את מעשיו שהופנו כלפי קטינים, ושאת נזקיהם לעתיד לבוא קשה לשער. אכן, החיים לא הטיבו עם המערער, אולם בסופו של יום לא נמצא כי הוא לוקה בנפשו. אפשר שהוא אינו ככל האדם, אולם הוא ידע גם ידע שמעשיו מהווים עבירה, ולולא זאת לא היה טורח להזהיר ולאיים על הקטינים שלא לחשוף את סוד המעשים הקשים שביצע בהם. אכן, גילו הצעיר של המערער והחובה להותיר פתח לשיקומו, הם מסוג השיקולים עליהם מצווה הערכאה הדיונית לתת את דעתה בבואה לגזור את העונש. והרי כך נהג בית המשפט המחוזי, ועל כן אף שתקופת המאסר הנה ממושכת, לא ראינו מקום לשנות ממנה.

הערעור נדחה.