ע"פ 8560/12 פלוני נ. מדינת ישראל

בתיק זה הגיעו הצדדים להסדר טיעון עם המערער שלפיו יושתו עליו שלוש וחצי שנות מאסר בעבירות קשירת קשר לפשע, חטיפה, פציעה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש – שתיהן בנסיבות מחמירות, והחזקת סכין; שבעה מאסרים מותנים שהיו תלויים ועומדים כנגד המערער, ושהצטברותם היא כדי 60 חודש, ירוצו בחופף. הוסבר כי ההקלה בעונש בכללה עליה הוסכם נובעת מקשיים ראייתיים. בית המשפט קמא – שאישר הסדרי טיעון לגבי ארבעה נאשמים אחרים – סבר כי העונש חורג ממתחם הסבירות, כיון שהמערער לא ירצה ולוא יום אחד בגין מעשיו נשוא כתב האישום, בשל אורך המאסרים המותנים הנחפפים. על כן השית עליו במצטבר 18 חודשי מאסר מתוך חלק מן המאסרים המותנים, ובסך הכל חמש שנים.

בערעור ובפנינו נטען מטעמו של המערער כי עוצמת הקשיים הראייתיים הצדיקה את ההסדר כנתינתו, וכי המדינה חששה לאי הרשעה, ועל כן יש לשוב להסדר. המדינה עומדת על עמדתה בהסדר ומנמקת במיוחד באיזון עם הנאשמים האחרים, ובמיוחד נאשם 1 (המערער היה נאשם 2) ונאשם 3.

לאחר שמיעת הצדדים החלטנו, מחד גיסא, ליתן ביטוי לאי הנחת שבהסדר שבו לשבעה מאסרים מותנים לא ניתן ביטוי של ממש, והאינטרס הציבורי עליו מופקד בית המשפט לא פחות מן התביעה אינו זוכה על פניו לשירות הולם; ומאידך גיסא, להתחשבות בעמדת הצדדים ובמיוחד המדינה, הנאחזים בהסדר הטיעון. נציין, כי מטעמים של מסר ציבורי ועונשי ראוי, על התביעה לחשוב היטב לפני הסכמה שלפיה 60 חודשי מאסר מצטברים בשבעה מאסרים מותנים תלויים ועומדים, יהיו כלא היו, ולתת ביטוי קונקרטי ומוחשי לאיזון עם קשיים ראייתיים בכתב אישום נוכחי, על-ידי צבירה מסוימת, גם אם לא מלאה. כידוע, מוזהר כל נאשם בהסדר טיעון כי בית המשפט אינו כבול לו, וכך גם כאן. בנסיבות אלה, החלטנו כי ההצטברות תהא של תשעה חודשים, תחת 18 והעונש הכולל – 51 חודש. שאר חלקי פסק הדין יעמדו בעינם.