ע"פ 8565/11 ערב פריד חליל נ. מדינת ישראל

השופט א' רובינשטיין:

רקע

א.

ערעור על חומרת העונש – שלוש שנות מאסר בפועל, שתי שנות מאסר על תנאי, ופיצוי בסך 10,000 ₪ - שהושת ביום 2.10.11 על המערער יליד 1992 (בת"פ 46959-11-10, מפי השופטת בר-זיו), לאחר שהורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של נסיון שוד בנסיבות מחמירות ונשיאה והובלת נשק.

ב.

על פי כתב האישום המתוקן בו הודה המערער, סיכמו הוא ושני חבריו, שאחד מהם עבד בתחנת דלק "פז" באשקלון, לשדוד את התחנה, והצטיידו באקדח שנשאו ללא רשיון. הם נסעו ב-30.10.10 ברכב שלוחיות הרישוי הוסרו הימנו, ושני חבריו של המערער נכנסו בשעה 5:15 לחנות בתחנת הדלק, בעודם רעולי פנים ומצוידים, בנוסף לאקדח, גם בחפץ דמוי אקדח. שני החברים נתכוונו לשדוד את הכספת שבתחנה, והמערער המתין להם ברכב כדי למלטם. החברים איימו על מפעיל התחנה, כדי שיפתח את הכספת; הוא נאבק בהם, והם פצעוהו וגם ירו כדי לאיים עליו ועל עד ראיה; הוא נפצע בצווארו ובאזנו; הם נמלטו ברכב שהמערער נהג בו.

ג.

על פי ההסדר היה הטיעון לעונש חופשי; הוזמן תסקיר (כחובה על פי דין בשל גיל המערער). בתסקיר נמסר כי המערער, בן למשפחה שבה היה האב מכור לסמים אך תיפקד, עזב את לימודיו התיכוניים ועבד בשיפוצים; עברו נקי. שירות המבחן התרשם מחד גיסא מגורמים תוקפניים באישיותו ומסיכון להתנהגות דומה בעתיד – אך מנכונות להשתלב בתהליך טיפולי כדי ליצור שינוי. הומלץ איפוא על גישה שיקומית של צו מבחן טיפולי וכן מאסר בעבודות שירות, מאסר על תנאי, התחייבות להימנע מעבירה ופיצוי למתלונן.

ד.

בגזר הדין צוין, כי שני חבריו של המערער נדונו לשלוש שנות מאסר, מאסר על תנאי בן שנתיים ופיצוי בסך 10,000 ₪. בית המשפט התרשם מכנות חרטתו של המערער, אך סבר כי יש מקום ליתן בכורה לאחידות הענישה בנידון דידן על פי שיקולי שיקום. בשל חומרת עבירת השוד מזה ובשל היעדר הבדל ממשי בנסיבות האישיות של המערער לעומת חבריו, הושת העונש בדומה לענשם.

הערעור והליכיו

ה.

בערעור נטען כי יש להבחין לקולה בין המערער לחבריו, שכן לא נכנס לחנות בתחנת הדלק, לא רעל את פניו, לא תקף את המתלונן ולא אחז את האקדח, בניגוד לתעוזה האלימה של חבריו (שאחד מהם עבד בחנות). כן נטען כי יש הבדל בתסקירי המבחן בין השלושה, ולגבי המבקש באה המלצה טיפולית, מה שאין כן לגבי חבריו.

ו.

לקראת הדיון עיינו בתסקיר עדכני של שירות המבחן, ונמסר כי המערער מרצה מאסרו ללא בעיות משמעת, נמצא במעקב טיפולי והופנה לקבוצה טיפולית, שהשתתפותו בה מעידה על רצון ונכונות; הוא מצוי בסבב חופשות. נאמר כי הוא מודה בעבירה ומביע חרטה מלאה, אך בשלב זה מודעותו לצורך בתיקון ראשונית; ההתרשמות הכוללת היא, כי הוא מתחיל בתהליך חיובי של לקיחת אחריות והתבוננות פנימית.

ז.

בדיון טענה עו"ד רוזנברג למערער והטעימה את גילו הצעיר לעומת שותפיו, ואת ההבחנה בין חלקיהם במעשה ובין תסקירי שירות המבחן. לשיטתה לא ניתן משקל לשיקולי השיקום לגבי המערער; והרי אחידות בענישה אינה חזות הכל. עו"ד פרג'ון טענה למדינה כי בפרשה רב הדומה בין השלושה על השונה, וכי אין בפסק הדין קמא סטיה ממדיניות הענישה.

הכרעה

ח.

השאלה שלפנינו בתיק זה היא האם נוכח היותם של השלושה מבצעים בצוותא יש לעמוד על אחידות הענישה במלואה, או שמא יש מקום להבחנה מסוימת, גם אם לא גדולה, בשל החלק השונה במסכת העבירה והנסיבות האישיות השונות. בגדרי התמונה הכוללת, הנהג המסיע למקום העבירה והממלט לאחריה הוא חוליה חיונית בשרשרת העבירה כמבצע בצוותא, שאילולא הוא לא היה מתאפשר באופן מעשי ביצוע הפשע. במובן זה מורה הדרך לכיוון של אחידות; מבחינה זו, במובן מושאל, יאה הפסוק "כחלק היֹרד במלחמה וכחלק היֹשב על הכלים יחדו יחלֹקו" ( שמואל א' , כ"ד) - שם כמובן במשמעות חיובית, ובנידון דידן במשמעות שכנגד. מאידך גיסא התפתחותה של הפרשה ועוצמת המעשים עשויים להצדיק הבדל מסוים – לא גדול – בין השותפים המבצעים; ראו ע"פ 2287/09 והבה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4069/12 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 7908/01 חסן נ' מדינת ישראל (לא פורסם). וכמובן, לנסיבות האינדיבידואליות משקל בשיטתנו, גם על פי תיקון מס' 113 לחוק העונשין, והשאלה היא המינון המשוקלל.

ט.

בנידון דידן שני השותפים ירו ופצעו את המתלונן (אף שהאקדח היה עמם בידיעת המערער). יש גם הבדל משמעותי בתסקירי שירות המבחן, שלא כללו המלצה לגבי אחד מהם וכללו המלצה לענישה מוחשית לגבי האחר, ואילו לענייננו כללו המלצה שיקומית. בנסיבות אלה סברנו כי יש מקום להקלה מסוימת למערער לעומתם, תוך שהאחידות לא תיפגע משמעותית אך יתר השיקולים יקבלו ביטוי; זאת - באופן שעונש מאסרו בפועל יעמוד על 26 חודש (לעומת 30 שלהם). שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. הערעור מתקבל לפי האמור.