ע"פ 857/02 פלוני נ. מדינת ישראל

לפני ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ס' ג'ובראן, י' דר, וש' שטמר) מיום 21.1.2002 שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער (ת"פ 309/98).

1.כנגד המערער הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בחיפה בו יוחסו לו עבירות מין במשפחה (סעיף 351(א) ו-(ג) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ו-(3) לחוק העונשין, התשל"ז -1977) , שבוצעו בבתו בין השנים 1983-1991. המערער הורשע בפני בית משפט קמא (ביום 8.11.2001), ובטרם נגזר דינו ביקשה באת-כוח המדינה לתקן את הכרעת הדין, ולמחוק את העבירות שיוחסו למערער בין השנים 1983-1986. התיקון והמחיקה התבקשו בגין התיישנות עבירות מושא שנים אלו. בית-המשפט תיקן את הכרעת הדין בהתאם.

2.באת כוח המערער פנתה לבית משפט קמא בבקשה לפסול עצמן מלדון בעניינו של המערער. בקשה זו התבססה על העובדה, כי בית משפט קמא שמע ראיות לגבי עבירות עליהן הוסכם כי לא ניתן להרשיע בגינן בשל התישנותן. עובדה זו, כך נטען, מבססת חשד למשוא פנים ולדעה מוקדמת כלפי המערער. בית המשפט דחה את הבקשה. מכאן הערעור שלפני.

3.בערעור שלפני חוזרת באת כוח המערער על נימוקי הפסלות שהובאו לפני בית משפט קמא. טענתה העיקרית של בא-כוח המערער נעוצה בקיומו של חשש למשוא פנים. חשש זה, כך נטען, מתבסס על העובדה כי "משקבע כבוד בית משפט קמא כי המערער אכן בצע את אותן עבירות, הוא חווה את דעתו לעניין אשמתו ואף קבע כי ביצוע אותן עבירות הוכח בפניו מעבר לספק סביר", ומשכך, בית המשפט איננו "יכול עוד לנתק עצמו ולהתעלם מכל אותן עבירות בהן הוא הרשיע את המערער".

4.ביום 7.2.2002 טענו הצדדים לפני. באת כוח המערער שבה וטענה, כי לאחר שנחשף בית משפט קמא לכל אותה מסכת עובדתית שנסובה על עבירות שהתיישנו, שוב אין הוא מסוגל לעשות משפט צדק בבואו לגזור את דינו של הנאשם. לעומתה טענה באת כוח המדינה, כי אין להטיל ספק ביכולתו של בית המשפט להבחין, לעניין גזירת העונש, בין המעשים בהם הורשע נאשם וחלה לגביהם התיישנות, לבין מעשים אשר הרשעת הנאשם בהם בדין יסודה ואשר לא התיישנו.

5.לאחר שעיינתי בחומר שלפני ובטיעוני הצדדים באתי לידי מסקנה כי דין הערעור להידחות. כאמור, עיקר הערעור שלפני מתבסס על החשש כי בית משפט שהתייחס והרשיע נאשם בעבירות שהתישנו איננו מסוגל להתעלם מאותן עבירות, ואיננו מסוגל לגזור את דינו של הנאשם אך בהתאם לעבירות שההרשעה בגינן בדין יסודה. בנוסף טוען המערער לחשש ממשי למשוא פנים בגין עצם הרשעתו בפני בית-משפט קמא בעבירות שהתיישנו (הרשעה שתוקנה, כאמור, על-ידי בית המשפט). לא השתכנעתי כי במקרה שלפני קיים חשש אובייקטיבי למשוא פנים. כבר נקבע לא פעם, כי דיני הפסילה אינם סובבים סביב תחושתו הסובייקטיבית של מבקש הפסילה. זאת ועוד: השופט, ששפיטה היא מקצועו ויעודו, מפנים בתוכו את היכולת להבחין בין מידע רלבנטי למידע שאיננו רלבנטי (ראו למשל ע"פ 6752/97 פרידן נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(5) 329). הוא הדין במקרה זה. משפטו של המערער מצוי בשלב גזירת הדין. בשלב זה רשאי בית המשפט להתייחס לשיקולים שונים, ובהם, למשל, הרשעותיו הקודמות של הנאשם (ראו סעיף 187 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-). בה בעת, חזקה על בית משפט קמא, כי עונשו של המערער יגזר בגין העבירות בהן הורשע ואשר לא חלה עליהן התיישנות. לא שוכנעתי כי בנסיבות המקרה קיים חשש ממשי למשוא פנים בהליך, אך בשל העובדה שהמערער הורשע, בטעות, בעבירות שחלה עליהן התיישנות, במובן זה שלא יגזר עונשו כראוי. אם יסבור המערער כי העונש שיגזר עליו איננו תואם את חומרת מעשיו או את נסיבות הרשעתו, פתוחה לפניו הדרך להגיש ערעור על גזר דינו.

דין הערעור להידחות.