ע"פ 8571/96 טשגר בן-ימהרן נ. מדינת ישראל

זהו ערעור על חומרת עונשו של המערער, שנגזרו עליו עשר שנות מאסר, לאחר שהורשע, על פי הודאתו, בעבירה של אינוס קטינה. לפי כתב האישום, הקטינה היתה כבת 11-10 בעת ביצוע העבירה.

הקטינה הרתה וילדה בן שנמסר למשפחה אומנת.

הסניגור המלומד, עו"ד יצחקי, ציין כי אינו מקל ראש בחומרת המעשה שעשה המערער, אך לדבריו, לא נלקחו בחשבון על ידי בית המשפט קמא השיקולים לקולה או שלא נלקחו בחשבון במידה מספקת.

הטענות הן שמדובר בעולים מאתיופיה. לפי הטענה, בעדה זו נהגו בחו"ל להשיא בנות בגיל 14-13. המעשה בוצע בדירה קטנטנה כשיתר בני המשפחה נמצאים בסביבה, והקטינה אפילו לא זעקה לעזרה. המעשה לא היה כל כך טראומטי בשביל הקטינה, כי היה לה כבר ניסיון קודם עם גברים.

עיקר הטענה היא, שגזר הדין חמור בהרבה ממה שביקשה התביעה. לדעת הסניגור, התביעה עתרה לחמש שנות מאסר, ואילו בית המשפט גזר על הנאשם עונש כפול מזה.

אמת היא, שבאת כוח המדינה הזכירה בטיעוניה תיק אחר של אונס קטינה, בו הוטלו חמש שנות מאסר על אחד הנאשמים, ובקשה לגזור על המערער דנן עונש דומה, אך היא גם הוסיפה שהמקרה דנן חמור מן המקרה ההוא.

למעשה נטענו כל הטענות ששמענו היום מפי בא כוח המערער בערכאה הראשונה והיא שקלה את כולן.

לאחר ששמענו את טענות באי כח המערער והמדינה, אין אנו רואים מקום להתערב בגזר הדין. נראה לנו, שהשיקולים שהזכיר בית המשפט המחוזי בגזר דינו הם השיקולים הנכונים.

נאמר לא אחת כי יש לדון נאשמים במדינתנו לפי משפט ארצנו ואי אפשר לתת משקל רב למנהגי עדות שונות, אם אלו עומדים בניגוד לתפישת המשפט והמוסר המקובלים במדינה. בזאת אין אנו אומרים, שהוכח כי בעדה האתיופית נוהגים כפי שנהג המערער בילדה בגיל המתלוננת. אנו גם מסכימים עם בית המשפט המחוזי, שעובדות ההריון והלידה שנגרמו כתוצאה ממעשהו של המערער הן נסיבות מחמירות.

בסופו של דבר, נגזר על הנאשם עונש שהוא מחציתו של העונש הקבוע בחוק זאת בהתחשב עם עברו הנקי ועם יתר הנסיבות המקילות, ואין מקום להקלה נוספת.

הערעור נדחה.