ע"פ 858/04 מאיר פאר נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בתאריך 29.4.98, על רקע וויכוח של מה בכך, דחף המערער את המתלונן וגרם לנפילתו, וכתוצאה מכך נגרם לו קרע בקרקפת ושבר דחוס בגולגולת. המערער הודה בעובדות אלו, ובעקבות כך הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירה של חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לאחר שנשמעו טענות הצדדים לעונש, גזר בית המשפט למערער שנים-עשר חודשי מאסר, שנים-עשר חודשי מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם פיצוי בסך של 10,000 ₪ למתלונן.

בא-כוח המערער, המשיג על העונש שהוטל על שולח, סבור שהוא אינו מידתי, ולכך הוא מנה מספר טעמים: מאז בוצעה העבירה חלפו כ-6 שנים; המערער לוקה בבריאותו - סובל מהתקפים אפילפטים תכופים ומשיתוק חלקי כתוצאה מאירוע מוחי שעבר, ועל כן עלולה כליאתו להיות כרוכה בסבל רב. מעיניו של בא-כוח המערער לא נעלמה העובדה ששולחו הרבה לחטוא בעבר בפלילים, אולם להשקפתו מדובר בעבירות אשר חלף זמן רב מעת ביצוען, ובשנים האחרונות ניכרת רגיעה בהתנהגותו המתבטאת גם בשיקום יחסיו עם בת זוגו.

טענותיו אלו של בא-כוח המערער היו לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי, והוא התייחס אליהן ואף נתן להן משקל ראוי, ועל כן די בכך לדחיית הערעור. אולם דינו של הערעור להדחות גם משום שהעונש הנו מתון ביותר, בעיקר לנוכח שתי עובדות: האחת, התוצאה הקשה שהיתה כרוכה בתקיפה למתלונן, ושנית, ההרשעות הקודמות הרבות של המערער. אכן, חלקן של הרשעות אלו בוצעו לפני זמן רב, אך נראה כי המערער לא למד את הלקח הנדרש, ואין לך ראיה טובה יותר לכך מאשר העובדה שגם לאחר ביצועה של העבירה הנוכחית הוא הוסיף לחטוא בפלילים.

העולה מכל האמור, שלא מצאנו כי הוכחה עילה להתערבותנו בגזר הדין, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.

המערער יתייצב לשאת בעונש המאסר ביום 1.6.2004 עד לשעה 11:00 בבית המשפט המחוזי בחיפה, והוא יחתום על ערבות עצמית בסך 10,000 ₪ להבטחת התייצבותו.