בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 8598/14
לפני:
כבוד השופט י' דנציגר
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופט נ' סולברג
המערער:
אריאל אלמליח
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ד' סלע) בת"פ 37372-10-13 מיום 2.11.2014
תאריך הישיבה:
ד' באדר התשע" ה
(23.02.2015)
בשם המערער:
עו"ד אסי בוחבוט
בשם המשיבה:
עו"ד סיוון רוסו
בשם שירות המבחן למבוגרים:
הגב' ברכה וייס
פסק-דין
השופט ע' פוגלמן :
ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ד' סלע ) שבמסגרתו הושתו על המערער – שהורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של סיוע לחטיפה – 12 חודשי מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו; 15 חודשי מאסר על תנאי בתנאים שפורטו בגזר הדין; ופיצוי כספי למתלוננת בסך 10,000 ש"ח.
תמצית העובדות וההליכים
1.
בכתב אישום שתוקן במסגרת הסדר טיעון יוחסה למערער עבירה של סיוע לחטיפה. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 6.10.2013, הסיע המערער אחד מוחמד סריס (להלן: מוחמד ) לדירתו של אחר, שעה שבדירה שהתה חברתו של מוחמד (להלן: המתלוננת ). כשהגיעו אל המקום נותר המערער ברכב בזמן שמוחמד עלה אל הדירה, נכנס, והחל לצעוק על המתלוננת שתבוא עמו. משסירבה לעשות כן, אחז בה בחוזקה במותניה והוציאה מהדירה בכוח, תוך שהיא נאבקת בו ומסרבת להתלוות אליו. מוחמד הצליח להביא את המתלוננת עד לפתח הרכב ודחף אותה לתוכו בכוח. המערער, שהמתין בינתיים ברכב, נענה להוראתו של מוחמד והסיע את השניים אל עבר שטח פתוח. במהלך הנסיעה השתוללה המתלוננת והתחננה לפני המערער כי יעצור את הרכב שכן "הוא יודע מה יעשה לה מוחמד". בשלב מסוים הכה מוחמד את המתלוננת באגרוף בעינה, אשר גרם לה לשטף דם. חרף זאת המשיך המערער בנסיעתו. כשהגיעו למחוז חפצם ציית המערער לבקשתו של מוחמד והותיר אותו ואת המתלוננת לבדם. לאחר שעזב המערער את המקום, מוחמד הכה את המתלוננת נמרצות וגרם לה לשטפי דם ולחבלות רבות בגופה.
להשלמת התמונה יצוין כי מוחמד הועמד לדין במסגרת כתב אישום נפרד. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' טובי ) הרשיע אותו על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בחטיפה לפי סעיפים 369 ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ובתקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 לחוק העונשין ונגזרו עליו 18 חודשי מאסר בפועל.
2.
ביום 16.1.2014 הורשע המערער על פי הודאתו (כב' השופטת ד' סלע ) בסיוע לחטיפה לפי סעיפים 369 ו-31 לחוק העונשין. בטרם נגזר דינו של המערער הוגשו לבית המשפט קמא תסקיר מבחן ושני תסקירים משלימים בעניינו של המערער. מהתסקירים עולה כי למערער, שהיה בן 22 בעת ביצוע העבירה, אין עבר פלילי. נסיבות חייו והרקע המשפחתי של המערער קשים מאוד. חרף זאת הצליח המערער להשלים 10 שנות לימוד ו-9 חודשי שירות צבאי שממנו שוחרר בגלל מצבו הרפואי. מאז שחרורו מצה"ל מתפרנס המערער מעבודות מזדמנות ומסייע בפרנסת משפחתו. עוד עולה מהתסקירים כי במהלך גיבושם, שנמשך כמה חודשים, ניתנו למערער שתי הזדמנויות להשתלב במסגרת טיפולית של שירות המבחן, אך הלה לא שיתף פעולה באופן מלא עם הטיפול ולא התייצב לבדיקת סמים שהיא תנאי הכרחי להשתתפות בו. הוסף כי התנהלותו של המערער מעידה על חוסר בשלות רגשית והיעדרם של כוחות הנפש הדרושים להשלמת התהליך הטיפולי. בסופו של דבר נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה טיפולית בעניינו של המערער, והמליץ על השתת עונש מאסר בפועל.
3.
בית המשפט עמד על חומרת מעשיו של המערער שסייע לחטיפתה של המתלוננת ובכך פגע בחירותה, בכבודה, בבריאותה ובביטחונה האישי. בית המשפט הדגיש את נכונותו של המערער לסייע למוחמד ואת התעלמותו מתחינותיה החוזרות ונשנות של המערערת לעצור את הרכב. כל זאת, חרף היכרותו את מערכת היחסים האלימה השוררת בין מוחמד לבין המתלוננת, ולאחר שנוכח באלימותו של מוחמד כלפיה הן בעת הכנסתה בכוח לרכב, הן בעת שהכה את המתלוננת באגרוף בעינה. בית המשפט דחה את טענת המערער כי חש מאוים על ידי מוחמד והדגיש כי אף לאחר שעזב את השניים בשטח הפתוח נמנע מלהזעיק עזרה או לפנות למשטרה. בית המשפט קבע כי מתחם הענישה ההולם למעשיו של המערער נע בין 12 ל-24 חודשי מאסר בפועל.
4.
בבואו לגזור את עונשו של המערער בתוך מתחם הענישה שקבע שקל בית המשפט לקולה את גילו הצעיר של המערער בעת ביצוע העבירה ואת היעדרו של עבר פלילי; את הודאתו המידית במשטרה ואת שיתוף הפעולה עם חוקריו; את הודאתו במסגרת הסדר הטיעון, שחסכה הן את הצורך בניהול הוכחות הן את ההכרח להעיד את המתלוננת, ואף גרמה למוחמד להודות במעשיו בהליך שהתנהל נגדו; את האחריות שנטל על עצמו ואת החרטה שהביע; את נסיבות חייו הקשות; ואת ההמלצות החיוביות שהתקבלו ממכריו וממעסיקיו של המערער. לחובת המערער נזקפו בעיקר היעדר שיתוף הפעולה המספק עם שירות המבחן וההמלצה השלילית שניתנה בעניינו. בית המשפט התרשם כי המערער לא גילה חרטה אמיתית על מעשיו או אמפטיה כלפי המתלוננת.
5.
בית המשפט עמד בגזר הדין על עונשו של מוחמד, שנידון כזכור ל-18 חודשי מאסר. בית המשפט עמד על כך שככלל, עיקרון אחידות הענישה אמור להביא לכך כי על מי שהורשעו בפרשה אחת ייגזר עונש דומה במהותו, ומקום שמדובר בסיוע – בשינויים המחויבים. לצד זאת, הודגש כי אין הדבר מחייב זהות בעונשים. בענייננו, בית המשפט מצא להבחין בין מוחמד לבין המערער, על רקע העובדה שהמערער הורשע בסיוע לחטיפתה של המתלוננת בלבד, ובשל כך שבשונה ממוחמד, לא עומד לחובתו עבר פלילי. לצד זאת, צוין כי תסקיר המבחן בעניינו של המערער היה שלילי וכלל המלצה בדבר עונש מאסר, בעוד שתסקירו של מוחמד היה חיובי והמליץ על הטלת צו פיקוח. בסופו של דבר, ולאחר שנתן דעתו לכל השיקולים הצריכים לעניין, השית בית המשפט על המערער 12 חודשי מאסר בפועל ועונשים נוספים כמפורט ברישה לפסק דין זה. בית המשפט העיר כי אלמלא עונשו האמור של מוחמד יתכן כי היה מקום לשקול עונש חמור יותר.
למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 16.12.2014 הורה בית משפט זה (כב' השופט י' דנציגר ) על עיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המערער עד להכרעתנו זו.
הטענות בערעור
6.
טענתו העיקרית של המערער היא כי העונש שהושת עליו חמור בהשוואה לעונשו של מוחמד, שהורשע בחטיפתה ובתקיפתה של המערערת. המערער הדגיש כי לא יוחס לו כל חלק בעבירת התקיפה; כי חלקו בסיוע לחטיפה היה קל והתבטא בהסעה קצרה שנמשכה דקות ספורות בלבד; וכי אין לחובתו עבר פלילי. בנסיבות אלו, היחס בין העונשים השונים אינו הולם את העיקרון הבסיסי שלפיו העונש בגין עבירת הסיוע הוא מחצית מהעונש בגין העבירה המושלמת, ואף אינו עולה בקנה אחד עם עיקרון אחידות הענישה. בנוסף, נטען כי בית המשפט לא ייחס משקל מספיק לנסיבות חייו הקשות של המערער ולגילו הצעיר בעת ביצוע העבירה; וכי היה על בית המשפט לסטות לקולה ממתחם הענישה שנקבע ולהורות על נשיאת המאסר בדרך של עבודות שירות נוכח סיכויי השיקום.
7.
המשיבה סומכת את ידיה על פסק הדין של בית המשפט קמא, מנימוקיו. בדיון שהתקיים לפנינו צוין כי גם אם ניתן לסבור כי היה מקום להחמיר בעונשו של מוחמד, אין בעניין זה כשלעצמו כדי להצדיק הקלה בעונשו של המערער, בעיקר נוכח חומרת המעשים המיוחסים לו ונוכח המלצתו השלילית של שירות המבחן.
8.
לעיוננו הוגש תסקיר משלים מיום 15.2.2015. בתסקיר זה חזר שירות המבחן על עיקרי הדברים שהובאו לפני בית המשפט קמא, כמפורט מעלה. נוסף על כך צוין כי המערער טוען כי כיום הוא מבין את חומרת מעשיו ואת השלכותיהם עליו ועל משפחתו. המערער אף ביקש הזדמנות נוספת להשתלב במסגרת טיפולית. תחילה נעתר שירות המבחן לבקשתו והפנה אותו לשתי בדיקות סמים, אך המערער נכשל בהן משנמצאו שרידי סם בשתן שנתן. משכך, מצא שירות המבחן כי המערער עודנו חסר את הבשלות הרגשית וכוחות הנפש הנדרשים לשם קבלת טיפול. פעם נוספת נמנע אפוא שירות המבחן מלבוא בהמלצה טיפולית בעניינו של המערער.
דיון והכרעה
9.
לאחר שקילת טיעוני הצדדים החלטנו לדחות את הערעור. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונשים שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים שבהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין או שהעונש שהושת על המערער חורג מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ע"פ 7895/13 ביטון נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (24.3.2014); ע"פ 5117/13 וימר נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (11.11.2014)). איננו סבורים כי המקרה שלפנינו בא בגדרם של מקרים אלה. המערער הורשע במעשים חמורים. הוא סייע לחטיפתה של המתלוננת לשטח פתוח ומבודד שם הותקפה באלימות קשה על ידי מוחמד. המערער עשה כן חרף תחנוניה של המתלוננת כי יעצור את הרכב ויאפשר לה להימלט מאימתו של מוחמד; לאחר שהיה עד לאלימות שהפעיל כלפיה בעת שהכניס אותה האחרון אל הרכב ותוך כדי הנסיעה; ותוך שהמתלוננת מביעה לפניו את חששה הגלוי מפני מה שיעולל לה מוחמד. לכך יש להוסיף כי המערער היה ער לטיב היחסים האלים השורר בין המתלוננת לבין מוחמד. גם לאחר שעזב את השניים בשטח הפתוח לא עשה המערער דבר כדי לסייע למתלוננת שנותרה לבדה חסרת הגנה וחסרת אונים נוכח האלימות הקשה שהופעלה כלפיה. במעשיו הפגין המערער אטימות וחוסר חמלה לסבלה ולמצוקתה של המתלוננת, וסייע במישרין לפגיעה החמורה בחירותה, בגופה ובכבודה.
10.
טענתו העיקרית של המערער לפנינו היא כי חרף חומרתם של מעשיו אלה, יש להקל בעונשו. זאת, שכן עונשו של מוחמד, שהורשע במעשים חמורים יותר, אינו גבוה במידה משמעותית. לא מצאתי ממש בטענה זו. אכן, המערער הורשע בסיוע לחטיפתה של המתלוננת. כידוע, העונש בגין מעשה הסיוע יעמוד על מחצית העונש המרבי שנקבע בגין העבירה המושלמת (ראו סעיף 32 לחוק העונשין). מעיקרון זה נובע שככלל, עונשו של המסייע יהיה קל יותר מעונשו של המבצע העיקרי, נוכח חומרתו הפחותה והעקיפה של מעשה הסיוע (ע"פ 5214/13 סירחאן נ' מדינת ישראל , פסקה 16 (30.12.2013); ע"פ 2580/14 חסן נ' מדינת ישראל , פסקה 20 (23.9.2014) (להלן: עניין חסן ); ע"פ 4463/12 ארנבורג נ' מדינת ישראל (13.9.2012) (להלן: עניין ארנבורג )). ואולם, מכאן אין להסיק כי גזירת עונשו של המסייע תיעשה באופן מכאני, כך שהוענש יועמד תמיד על מחצית מעונשו של המבצע העיקרי. עמד על כך בפרשת ארנבורג השופט ס' ג'ובראן :
"אין לומר כי מדובר ביחס שיש להקפיד על קיומו באורח דווקני ותיתכנה סטיות ממנו בשים לב לנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון [...] אכן, מלאכת גזירת העונש אינה משימה טכנית הנשענת על יישום פעולות מתמטיות, אלא היא פעולה של איזון עדין בין מספר רב של שיקולים, שחלקם עניינו בנאשם עצמו וחלקם האחר נוגע לאינטרס הציבורי. בית המשפט נדרש, בבואו לגזור את דינו של נאשם, לשקול את עניינו הפרטני של הנאשם ולתת לנסיבותיו, לפוטנציאל השיקומי שלו ולגורמים רלוונטיים נוספים את המשקל ההולם. על כן, אין המדובר בגזירה אוטומטית של מחצית העונש בעניינו של המסייע מהעונש שנגזר על המבצע העיקרי, ויש שהנסיבות הפרטיקולאריות מחייבות הטלת עונש ביחס שונה" (עניין ארנבורג , שם ) ; ראו גם: ע"פ 1438/14 בראזי נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (26.3.2014) (להלן: עניין בראזי ); רע"פ 792/12
סבאג נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (16.3.2014)).
11.
במקום אחר עמדתי על כך שבעת קביעת מתחם העונש ההולם למעשיו של המסייע – המתבססת בראש ובראשונה על השיקולים המנויים בסעיף 40ג(א) לחוק העונשין – יש להביא בחשבון גם את "[ה]שאלה אם מדובר בסיוע במעשה או במחדל; אם הסיוע קדם לביצוע העבירה העיקרית או שהוא ניתן במהלך ביצועה; מידת תרומתו של הסיוע לביצוע העבירה העיקרית; תרומת הסיוע לנזק שהיה צפוי להיגרם ושנגרם בפועל; יכולתו של הנאשם להבין את משמעות פעולותיו לרבות בשל גילו; ועוד" (עניין בראזי , שם ). בענייננו, המערער סייע במישרין ובאופן אקטיבי לחטיפתה של המערערת. מעורבותו באירוע היא שאפשרה למוחמד להוביל את המתלוננת אל שטח מבודד שבו תקף אותה באלימות קשה. המערער נהג כך הגם שהיה ער לטיב היחסים האלים בין המתלוננת לבין מוחמד, והיה עד לאלימות שהופעלה כלפיה במהלך האירוע כולו. עולה אפוא כי הסיוע לחטיפה מצדו של המערער היה משמעותי. ל חומרת מעשיו של המערער יש להוסיף את המלצתו השלילית של שירות המבחן.
12.
על רקע האמור, אינני סבור כי פער של 6 חודשים בין עונשי המאסר שהושתו על המערער ועל מוחמד פוגע בעיקרון אחידות הענישה באופן המצדיק את התערבותנו. אכן, עיקרון האחידות בענישה – שהוא נגזרת חשובה של עיקרון השוויון לפני החוק – מורה כי ככלל, יש להשית עונשים דומים על מי שהורשעו במסגרת פרשה אחת בביצוע עבירות דומות ובנסיבות דומות (עניין חסן , פסקה 19 והאסמכתאות שם ). ואולם, הטעמים להבחנה בין גזר דינו של מוחמד לגזר דינו של המערער נומקו בהרחבה בגזר הדין של בית המשפט המחוזי, המגלם איזון ראוי בין מכלול השיקולים בנסיבות המקרה, תוך מתן ביטוי לנסיבות חייו הקשות של המערער מזה ולעברו הנקי מזה. לפיכך, לא ראינו להתערב בענישה שנגזרה.
13.
הערעור נדחה אפוא. המערער יתייצב לשאת בעונש המאסר בפו על שהוטל עליו ביום 15.3.2015 עד השעה 10:00 בבימ"ר קישון או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336.
ניתן היום, י' באדר התשע"ה (1.3.2015).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט