ע"פ 8630/09 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות אינוס, מעשים מגונים והטרדת עד, ותמציתן של העובדות שיוחסו לו תובא להלן.

בחודש מרץ 2007 הכיר המערער נערה, ילידת חודש אוקטובר 1990 (להלן: המתלוננת) ואת אמה, בפניהן טען כי הוא עוסק ב"פיתוח תודעה" ועוזר בבעיות "מאגיה וקרמה". בתאריך 5.3.07, בביתה של המתלוננת ובאמתלה שהוא מבצע בה "טיפול", הכניס המערער את ידו מתחת לחולצתה וליטף את בטנה ושדיה. בחודש יוני של אותה שנה חזר המערער וביצע במתלוננת מעשים מגונים, וכך עשה גם בחודשים יולי ואוגוסט. מעשיו של המערער הסלימו בתאריך 17.8.08. באותו יום ערכה אמה של המתלוננת מסיבה לכבודו, ובעת שפרשה לישון נכנס המערער לחדרה של הבת, חיבק ונישק אותה, הוריד את תחתוניה והכניס את אצבעותיו לאיבר מינה. משניסה המערער להחדיר גם את איבר מינו, התנגדה המתלוננת למעשיו וצעקה, ובעקבות כך הוא הרפה ממנה. עוד נטען, כי ממקום מעצרו טלפן המערער למתלוננת מספר פעמים, וניסה להשפיע על עדותה.

2.

במהלך משפטו בבית משפט קמא הכחיש המערער את מרביתן של העובדות המפלילות שיוחסו לו, אולם בעקבות שמיעתן של ראיות הצדדים, החליטה הערכאה הדיונית להכריע את הכף לחובתו. בתום כל אלה, ולאחר שקוימו ההליכים לעניין העונש, נדון המערער לשמונה שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 30,000 ש"ח.

3.

בערעור שבפנינו משיג המערער על העונש שהושת עליו. נטען כי גזר הדין חורג לחומרה מרמת הענישה הנוהגת; המערער הפנים את הפסול שבמעשיו ולמד את לקחו; הערכת המסוכנות אשר התבססה על ההנחה כי המערער הנו מנהיג של כת עליה נמנים רבים ועל כן צפוי לשוב לסורו, אין לה על שתסמוך; כן נטען כי הסיבה למעידתו מקורה בנסיבותיו האישיות הקשות.

4.

מעשיו של המערער חמורים הם, הואיל ושלובים בהם ניצול תמימותה של נערה צעירה וחוסר הבנתה כי אותו "טיפול" שהמערער התיימר להעניק לה, אינו אלא מעשה תרמית שנועד לספק את תאוותו. מתוך תסקירו של שרות המבחן והדו"ח בדבר הערכת המסוכנות עולה כי מדובר במי שסבור גם היום, ועל אף שהוא אינו משיג על הכרעת-הדין, כי הרשעתו שגויה, ועל כן גם אינו רואה עצמו זקוק לטיפול כלשהו. והרי בכך בלבד יש כדי להשמיט את הבסיס מתחת לטענת בא-כוחו לפיה שולחו הפנים את הפסול שבמעשיו (סעיף 24 לנימוקי הערעור; וראו גם הערכת המסוכנות העדכנית ותסקירו המשלים של שירות המבחן). נוכח האמור נמצא כי המערער לוקה בעיוותי חשיבה טיפוסיים לעברייני מין, ועל כן הוערכה הסכנה הנשקפת ממנו לרצידיביזם מיני כבינונית-גבוהה. להערכה זו יש על מה שתסמוך, הואיל ועל פי גרסתו-שלו הוא הקים עמותה, ריכז סביבו מאות מאמינים, והוא אף מהרהר באפשרות הקמתה של עיירה אשר תשמש בית הבראה עבור מאמיניו, ושם יוכל להמשיך ולעסוק במה שהגדיר כ"פתוח תודעה". אכן, עניין זה – קיומם של מאות אנשים הנוהרים אחר המערער - ראוי היה כי ייבדק לעומקו במטרה לברר אם יש בו ממש, מסקנה שעלולה להיות לה השלכה לעניין הערכת המסוכנות. אולם גם אם מדובר בדברי רהב, די בהם כדי לשקף את אמונתו של המערער ותפיסת עולמו, ולפיכך מקובלת עלינו השקפתו של בית המשפט המחוזי, לפיה קיימת סכנה שהמערער ישוב לסורו ויבצע עבירות מין בנערות צעירות באמתלא של "טיפול" או "לימוד".

בנסיבות אלו, ואף שהעונש שהושת על המערער אינו קל, לא מצאנו כי הוכחה בפנינו עילה להתערב בו, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.