ע"פ 864/07 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בגרימתה של חבלה חמורה לאשתו. נטען, כי בחודש אוקטובר 2005, בשעת לילה, נסעו בני הזוג ברכבם עם בתם שהיתה אותה עת בת שבע וחצי. במהלך הנסיעה פרץ ויכוח בין המערער לאשתו (להלן: המתלוננת), במהלכו עצר המערער את הרכב ודרש ממנה לרדת. המתלוננת סירבה לעשות זאת, ואמרה שהיא תרד רק עם בתה, ואז גם לא תשוב עוד אל המערער. בתגובה, הלם המערער עם אגרופו בפניה. המתלוננת נמלטה מהרכב כשהיא מדממת ויחפה, והמערער נסע משם עם בתם, תוך שהוא מתעלם מקריאותיה של המתלוננת לעצור. בעקבות כך ישבה המתלוננת על המדרכה, ונערה שהבחינה בה הזעיקה אמבולנס וכן את המשטרה. בבדיקה שנערכה למתלוננת התברר, כי היא נחתכה בשפתה העליונה והדבר חייב את תפירתה.

בגין עובדות אלו הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירה לפי סעיף 334 בשילוב עם סעיף 335(א1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך, נגזר עונשו: 18 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, וכן הופעל, במצטבר, מאסר מותנה בן 4 חודשים שעמד נגדו. בית המשפט הוסיף וקבע, כי המערער ישא בעונש המאסר בפועל לאחר שיסיים לשאת בעונש מאסר אחר אותו גזר לו בית משפט השלום בבית-שמש (בת"פ 1178/04).

הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש.

2.

השגותיו של המערער כנגד הכרעת-הדין, השגות שבעובדה הן, וכידוע ההלכה הנוהגת היא כי התערבותו של בית משפט שלערעור בתחום זה מצומצמת, נוכח יתרונה של הערכאה הדיונית המתרשמת ממהימנות העדים המופיעים בפניה באופן ישיר ובלתי אמצעי. ( ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(5) 265, 280; ע"פ

9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632). אולם זה אינו המכשול היחיד הניצב בפני המערער, אלא בעיקר העובדה שבפני בית המשפט המחוזי הוצג מארג של ראיות ששוב אינו מותיר ספק כי הוא ביצע את העבירה שיוחסה לו. להלן נרחיב מעט.

3.

כתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי התבסס על עובדות אותן למדו החוקרים מפיה של המתלוננת, ובכללן העובדה כי היה זה המערער שתקף אותה. אולם משנקפו השעות, והחוקרים שבו וחקרו את המתלוננת, היתה בפיה גרסה חדשה. תחילה נשמעה גרסה זו בעת ששוטרים הגיעו ביום המחרת כדי לעצור את המערער (שלא היה בביתו), ואת פניהם הקבילה המתלוננת אשר טענה כי המערער לא הכה אותה כלל. על גרסה זו חזרה המתלוננת בשנית שעה שהגיעה למשטרה וביקשה לבטל את תלונתה. היא נימקה זאת בכך שבליל אמש נודע לה כי מצב בריאותה של אמה השוהה בחו"ל אינו תקין, ובעקבות כך לגמה משקאות חריפים, דבר שגרם לה להתפרץ כלפי המערער שלא חטא. לטענתה, היא ביקשה מהמערער לאפשר לה לרדת מהרכב, ומשלא מיהר להיענות לדרישתה, היא תקפה אותו ושרטה את פניו. לאחר שהמערער עצר, קפצה המתלוננת מהרכב, ואז נפגעה בפניה מפח זבל שעמד בדרכה. על גרסה זו חזרה המתלוננת גם במהלך עדותה בבית המשפט, וכך העיד גם המערער. אולם, בית המשפט המחוזי לא האמין לה, והעדיף על פניה, מכוח סמכותו לפי סעיף 10א(1) לפקודת הראיות, את האמרה הראשונה שנרשמה מפיה בליל האירוע.

4.

גם לאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב והאזנו לטיעונים על-פה, לא שוכנענו כי בית המשפט המחוזי נקלע לתוצאה שגויה. נהפוך הוא, בעדותה בבית המשפט אישרה המתלוננת כי במהלך הנסיעה עם המערער דרשה ממנו לעצור כדי שתוכל לרדת, ואף נטלה את מפתחות הרכב. והרי ההיגיון מחייב שאם אמנם נקלעה למצוקה נפשית עקב מצב בריאותה של אמה, היא היתה צריכה לחפש חיזוק ועידוד דווקא אצל בעלה. יתר על כן, אם הסיבה לירידתה מהרכב היא זו שנכללה בגרסתה המאוחרת, אינך יכול שלא לתהות מדוע איימה על בעלה שלא תחזור אליו. ואם בכל אלה לא די כדי לקעקע את גרסתה המאוחרת של המתלוננת, הנה מתברר כי אין זו הפעם הראשונה שהיא ביטלה תלונות שהגישה כנגד המערער על שנהג בה באלימות, ובצדק סברה השופטת המלומדת שבפניה גילוי נוסף של "תסמונת האישה המוכה".

לא נעלמה מעינינו העובדה כי מבתם הקטינה של בני הזוג לא נשמע אישור לגרסתה של המתלוננת, אולם, בית המשפט המחוזי מצא, בהתבסס על התרשמותו של חוק הילדים, כי דברי הילדה לא שיקפו את אשר התרחש בפועל בין הוריה. במסקנה זו לא ראינו מקום להתערב.

העולה מכל האמור הוא כי הרשעת המערער בדין יסודה.

4.

באשר לעונש – המערער חטא באלימות קשה כלפי אשתו, ואם בכך לא די מתברר כי זו אינה הפעם הראשונה בה הוא נכשל בתחום זה. המערער תקף את אשתו גם בעבר, ובגין כך נגזרו לו בחודש ספטמבר 2005 ארבעה חודשי מאסר, ונקבע כי הוא ישא בהם בדרך של עבודות שרות. דא עקא, בטרם החל לבצע את העבודות חזר המערער לסורו כאשר ביצע את העבירות הנוכחיות, והוא עשה זאת שעה שמעל לראשו מרחף מאסר על-תנאי.

בנסיבות אלו לא מצאנו כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער, ומדעתנו לא שינינו גם נוכח האמור בתסקירו של שרות המבחן.

אשר על כן, הערעור נדחה על שני חלקיו.

המערער יתייצב לשאת בעונשו בבית המשפט המחוזי בירושלים, ביום כ"ב בתמוז התשס"ז (8.7.07), עד לשעה 11:00.